לחיות עם, להרגיש בלי

אחרי חודש עם הקינדל, אני כבר מעריץ נלהב. אני בטוח שאני לא הולך לחדש דבר למשתמשי קינדל קיימים, אבל אם אתם שוקלים לרכוש קינדל, אני מקווה שאוכל לעזור לכם לקבל את ההחלטה הנכונה עבורכם

אני מתייחס למכשיר הרגיל, קינדל דור 3, ללא Whispernet (חיבור סלולארי), עם חיבור Wi-Fi. בקיצור, אני מתייחס לדגם הזה שעולה נכון להיום 139$ בחנות של אמאזון.

קודם כל, מה זה בכלל קינדל?

קינדל הוא קורא אלקטרוני. מכשיר שנועד לקריאת ספרים אלקטרוניים (eBooks). ספרים אלקטרוניים חינמיים ניתן למצוא בכל מיני מקומות באינטרנט. החל מפרויקט גוטנברג, דרך גוגל בוקס וכלה בחנות המקוונת של אמאזון עצמה. גם אם הפורמט שאיתרתם אינו מתאים לקינדל (פרטים בהמשך), ישנן תוכנות המרה חינמיות ונוחות, כמו Calibre, שממירה בקלות מכל פורמט שהוא לפורמט MOBI המתאים לקינדל, בהנחה שהקובץ אינו מוגן כמובן. ספרים בתשלום ניתן לקנות עבור הקינדל בחנות הספרים המקוונת אמאזון, שמכילה כיום למעלה מ-800,000 כותרים לקינדל, מספר שרק גדל.

קינדל הוא לא מחשב טאבלט. ניתן לגלוש בו באינטרנט בצורה מוגבלת ולקרוא בו טקסטים, אבל זה לא הייעוד שלו. הוא אינו צבעוני ואינו מסוגל להריץ סרטונים בגלל טכנולוגיית המסך שעליה ארחיב בהמשך.

הדבר הראשון שעולה בראש כשמקבלים את המכשיר הוא "זה כל כך קטן!" וזה באמת קטן. הגודל הוא של ספר ממוצע בכריכה רכה. קצת יותר קטן והרבה הרבה יותר דק.

הדבר השני שחולף בראש הוא "זה באמת מסך?" אז התשובה היא כן. זה באמת מסך. מסכי ה-EInk שונים לגמרי מהמסכים המוכרים למשתמשי המחשבים הרגילים. קודם כל, אין להם תאורה אחורית. אם אתם רוצים לקרוא בחושך, אתם צריכים פנס, ממש כמו בספר רגיל. אמאזון מוכרת כיסוי הכולל פנס, אבל מחירו מופקע למדי לטעמי. עדיף לרכוש מחברות אחרות פנס ייעודי (Belkin משווקת אחד במחיר סביר לגמרי, אם כי לא בדקתי אותו. הנרתיק שרכשתי הוא של Belkin, והוא פשוט מצוין). דבר שני, המסך לא מתרענן. במסך רגיל קצב הרענון מהיר מאוד, דבר שמעייף את העיניים אך מאפשר כמובן הרצת סרטים ושאר פונקציות הדורשות קצב רענון מהיר. המסך של הקינדל ההוא סטטי  לחלוטין. התחושה היא של קריאה מעל דף נייר. העדר התאורה האחורית והעדר קצב הרענון המהיר מביאים לכך שהמסך אינו צורך חשמל אלא בעת החלפת דפים.

מה שמביא אותנו לנקודה הבאה, סוללה. היצרן טוען שניתן לקרוא בו במשך חודש ללא Wi-Fi. אחרי שבועיים וחצי עם הקינדל החלטתי שהגיע הזמן להטעין אותו. לא שבאמת היה צורך. הסוללה הייתה עדיין מלאה כדי שני שליש. קראתי במכשיר המון. כמה שעות בכל יום, והשתמשתי בWi-Fi בחסכנות.

חווית הקריאה עצמה הייתה החשש העיקרי שלי. האם באמת אפשר יהיה להחליף את ספר הנייר? תחושת הדפים בין הידיים? הריח, המגע, הרשרוש הנעים... התשובה לא איחרה לבוא. חמש דקות אחרי ששקעתי בקריאה בפעם הראשונה שכחתי שאני קורא בקינדל. עם כל הכבוד לרומאים שהמציאו למיטב ידיעתי את הצורה המודרנית של הספר, מאז ימיהם למדנו קצת על הנדסת אנוש. התוצאה נוחה בהרבה מספר נייר. את זה קצת קשה לתאר בלי לחוות את זה בפועל, אבל הפעמים היחידות שבהן נזכרתי שאני קורא בקינדל ולא בספר רגיל היו כשרציתי להפוך דף ופתאום הבנתי שאני אוחז קינדל. גודל המסך בדגם הבסיסי, זה שיש לי, 6 אינטש, נוח מאוד. קיים גם דגם ה-DX שלא ניסיתי שגודל המסך שלו הוא 9 אינטש ואמור להתאים יותר לקריאת מגזינים.

אפרופו אחיזה, תשכחו מזה. אפשרי, אבל לא הכרחי. כפנאט מטורף בכל הקשור לשמירה על ספרים, אחזתי בספר תמיד בשתי ידיים כדי שחס וחלילה לא יווצרו קפלים בשדרת הספר. הדבר מקשה כמובן לקרוא בזמן אכילה או ביצוע כל פעולה אחרת. צריך לשמור שהספר לא ייסגר באמצע הקריאה וכדו'. בקינדל הבעיה אינה קיימת. אפשר להניח אותו במיקום נוח ולשלוח אליו יד רק בעת החלפת הדפים.

החלפת הדפים מתבצעת באמצעות שני כפתורים (דף קדימה ודף אחורה) שנמצאים בשני צידי הקינדל, כך שניתן להשתמש בכל אחת מהידיים. המיקום של הכפתורים נוח כל כך שאפשר להפוך דפים בקלות באמצעות הפעלה של שרירי האצבע גם בלי ללחוץ ממש. לא קרה שהפכתי דפים בטעות בגלל לחיצה שגויה (בעיה ששמעתי שהייתה קיימת כנראה בקינדל דור 1).

ניסיתי לחזור ולקרוא ספרים בשיטה הישנה. זה הפך לנוח פחות, עכשיו כשאני כבר מנוסה בקינדל.

כמה פונקציות נוספות שחשוב לציין: ניתן להתאים את גודל הפונט מקטן מאוד ועד גדול מאוד (מאוד!) שמתאים גם לכבדי ראייה. ישנה פונקציה מדהימה שבה הקינדל מקריא את הטקסט (ישנם ספרים שבהם הפונקציה חסומה). ניתן לכתוב הערות ולמרקר קטעים (הקינדל מאפשר גם הצגת קטעים שמירקרו קוראים אחרים, אם ביקשו לאפשר זאת). ניתן לחפש מילים בטקסט, וניתן כמובן ליצור סימניות.

נכון להיום הקינדל משתמש בפורמט ייחודי שנקרא AZW, שהוא בעצם פורמט MOBI הכולל הגנת זכויות. לא ניתן לקרוא בקינדל ספרים בפורמט ePub הפופולארי, אך ישנן תוכנות שמאפשרות המרה בקלות, את המוכרת ביותר כבר ציינתי, ה-Calibre. הקינדל מסוגל לקרוא גם קבצי טקסט פשוטים, קבצי PDF ולהציג תמונות ודפי HTML. לגבי PDF, הקריאה פשוטה אם כי לא הייתי ממליץ לקרוא כך ספרים שלמים. אם יש לכם ספר בקובץ PDF ואין בו תמונות, כדאי להמיר אותו ל-MOBI. פה אני לא ממליץ כל כך על Calibre. אני ממליץ להפוך את הPDF ל-RTF באמצעות האתר הזה (מומלץ בחום! עובד טוב יותר מכל אתר או תוכנה אחרים שהשתמשתי בהם) ואז להשתמש בCalibre. המרה אחרת של PDF פשוט לא נתנה תוצאות מספקות. אם אתם קוראים בעיקר קבצי PDF, אני חושב שהקינדל DX הגדול יותר (מסך 9 אינטש) אמור להתאים לכם, אבל כאמור לא ניסיתי אותו כך שזו הערכה בלבד.

רכישת ספרים באמצעות אמאזון היא פשוטה ביותר, ואמאזון מציעה גם תכנים ייחודיים לקינדל (כמו הנובלה Ur של סטיבן קינג. סיפור על אדם שרוכש קינדל בעל פונקציות קצת, איך לומר, ייחודיות). מיד לאחר הרכישה (קליק אחד) הספר יורד אל הקינדל באמצעות ה-Wi-Fi (או ה-Whispernet למי שרוכש את הדגם עם הקישוריות הסלולארית). ניתן לעשות מנוי לעיתונים שונים (בינתיים אין עיתונים ישראליים) ולמגזינים מובילים (גם כן, לא ישראליים בינתיים). מחירי הספרים זולים בדרך כלל בהרבה מרכישת הספר בכריכה רכה בחנויות בישראל (לרוב עד 10$ לספר, בדרך כלל פחות) ואם לוקחים בחשבון את עלויות המשלוח ו/או המכס, גם מרכישתם באמאזון עצמה.

החיסרון לקוראי העברית הוא היעדר מוחלט של תכנים בעברית. עד כה לא מצאתי (אבל גם לא באמת חיפשתי) דרך להמיר קבצים בעברית לקריאה בקינדל. אם למישהו יש תובנות בנושא, אשמח אם יגיב.

בקיצור, אם אתם חובבי קריאה, וחלק ניכר מהספרים שאתם קוראים הם באנגלית, לדעתי הקינדל הוא בדיוק המוצר בשבילכם. אם אתם קוראים בעיקר בעברית, הקינדל לא מתאים לכם. את ה"עברית" (e-vrit) של סטימצקי לא ניסיתי, אבל אני מבין שהמפרט שלו שונה מאוד מזה של הקינדל כך שאי אפשר להתייחס לביקורת הזו כרלוונטית גם לגביו.

כמה מילים על אבי כהן ז"ל.

יאיר לפיד כתב היום בדף הפייסבוק שלו את המשפט הבא:

"אלמנתו של אבי כהן התראיינה היום ואמרה שסירבה לתרום את אבריו כדי שהוא "יהיה יפה במותו כמו בחייו". דווקא משום שסירבה לאשר את תרומת האיברים, ודווקא משום שנכנעה לרבנים חשוכים, ודווקא משום שהפכה עוד חמש משפחות לאומללות כמוה - היא מנעה מבעלה להיות יפה במותו כמו בחייו."

כמו ברוב המקרים, יאיר קולע בדיוק לדעתי (רוץ כבר לראשות הממשלה!!!).

אבי כהן, שאותו אני מודה שלא היכרתי בחייו, היה כנראה אדם משכמו ומעלה. אחרת קשה לי להסביר את הקרקס התקשורתי סביב התאונה שעבר.

למי שלא היה בארץ באותו זמן, אקצר:

אבי כהן, כדורגלן עבר בקבוצות ליברפול (שאני אוהב) ומכבי תל אביב (שאני לא סובל), נפצע בתאונת דרכים כשרכב על הקטנוע שלו ונפגע ע"י רכב. על ראשו הייתה קסדת חצי, מה שהביא לגל רכישות של קסדות מלאות (לפחות דבר חיובי אחד שיצא בעקבות מותו המצער).

לאחר מס' ימים הודיעו הרופאים למשפחה שאין פעילות מוחית, ושאבי מת למעשה. בשלב זה עמדו בפני המשפחה מספר אופציות; לתרום את איבריו, לנתק אותו מהמכונות ולהניח לו למות, או להמתין שליבו יפסיק לפעום. חשוב לציין שלאבי היה בארנק כרטיס אדי, כלומר, הוא ציווה לתרום את איבריו לאחר מותו.

מצב שבו הלב פועם עדיין והפעילות המוחית נפסקת הוא מצב אידאלי לתרומת איברים.

לפי הדיווחים בתקשורת כשהדבר התפרסם החלו רבנים שונים ומשונים לצבוא על דלתות בית החולים ולהבטיח למשפחה ניסים ונפלאות. רב מפורסם אחד נכנס לחדרו של אבי וטען שהוא מזהה פעילות מוחית, והבטיח שאבי יתעורר תוך ימים ספורים. קבוצת אברכים מישיבה מסוימת החלה להפעיל לחץ על המשפחה וטענה שאם המשפח תסרב לתרומת איברים אבי יתעורר בתוך שבוע, וכו'. המשפחה נכנעה לקבוצת החשוכות והאינטרסנטיות הללו והחליטה לסרב לבקשתו של אבי, ולא לתרום את איבריו למרות חוות הדעת הרפואית החד משמעית.

התוצאה, לצערינו, ידועה. הבטחות הרבנים למשפחה התבררו כשגויות במקרה הטוב ושקריות במקרה הרע. אבי נפטר לאחר מספר שעות, ליבו פסק מלפעום ואיבריו הפכו לבלתי שמישים לחלוטין.

רבים רבים ביקרו את המשפחה על ההחלטה, ורבים ביקשו שלא לשפוט את המשפחה על החלטה שקיבלה בשעה קשה. דעתי היא שאנשים נמדדים בעיקר בשעות הקשות. נורא קל להתדיין באופן תיאורטי על תרומת איברים כשאתה יושב על כורסה נוחה ואהוביך הבריאים לצידך. לדעתי אצילות נפש אמיתית היא לתרום את אברי יקירך כשהוא שוכב מולך מחובר למכונות. משפחת כהן נבחנה בשעתה הקשה וקיבלה החלטה שאני מגדיר כשגויה. אבי קבור כעת באדמה, ואיבריו מרקיבים לאיטם במקום לתת חיים ל-5 אנשים שיכולים היו להוות אנדרטה מהלכת לאדם שהיה אבי.

אני חתום על כרטיס אדי כבר משנת 1995. במרוצת השנים החלפתי כרטיס פעם אחת ב-2008, על מנת להוסיף את המשפט "בתנאי שאיש דת לבחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי". בעקבות מקרה אבי כהן החלפתי את הכרטיס פעם נוספת כך שהמשפט לא מופיע בו עוד.

אני לא מזלזל באמונה בתחיית המתים. עד לפני חודשים ספורים גם אני בניתי על זה. אבל גם אז לרגע לא חשבתי שביום תחיית המתים אקום כשמולי עומד משיח אובד עצות ושואל היכן הלב שלי. מי שמסוגל להחיות את המתים לא זקוק ללב המקורי שלי שבלאו הכי נרקב זה מכבר. אם הוא כן בונה על זה, אז אני חושש שלא מעט הרוגים באסונות, פיגועים ותאונות כאלה ואחרות עלולים למצוא את עצמם בבעיה קטנה. הרי לא כל האנשים מתים מיתת נשיקה במיטתם. האם דווקא אותם אלה שמתו על קידוש השם (כמו חיילי צה"ל והרוגי פיגועים) יקופחו ביום הדין מכיוון שלא נקברו שלמים? אני ממש בספק. לאור זאת ברור לי שהתירוצים של אנשים שזו הסיבה שלהם, מגוחכים.

גם סיבות כמו איסור הנאה מהמת, חוסר הסכמה לתרום לגוי וכדו', מגוחכות בעיני. הרי פיקוח נפש דוחה גם את איסור ההנאה מהמת, ואי הסכמה לתרום לגוי תביא לזה שגם ההיפך יהיה נכון ולאור אחוזי התורמים (הגבוהים) במגזר הערבי, נראה לי שכדאי לנו להשאר איתם ביחסים טובים. יש לא מעט רבנים שההיגיון הזה מקובל עליהם (דוגמת הרב שרלו, הרב איתן זן בר ועוד).

אני תקווה שפרשת אבי כהן ז"ל, ובעיקר הכיסוי התקשורתי האדיר שלו זכתה, תביא להבנה בציבור שעדיף לסמוך על הרופאים ולא על הנס, ושתרומת איברים היא מצווה גדולה הרבה יותר משמירה על שלמות גופת המת. בכך, אולי, ציווה לנו אבי את השפיות.

אני מקווה שהמשפחה הבאה שתעמוד באותה דילמה נוראית תזכור את המקרה של אבי ז"ל, ותעשה את הבחירה הנכונה היחידה האפשרית בעיני.

מה דעתכם בנושא?

לחתימה על כרטיס אדי, ליחצו כאן

עריכה - קיבלתי המלצת מערכת והגיעו הרבה תגובות, אז כמה דברים:

הרב עמאר אישר את התרומה (כך על פי התקשורת).

אין לי שום כוונה לבקר מגזר כזה או אחר, אלא את האנשים שניצלו את מצוקת המשפחה כדי למנוע ממנה לקיים את בקשתו של אבי ז"ל.

"אלוהים, רק שזה לא יהיה סרטן. אני מתחנן אליך, שזה לא יהיה סרטן!" התפללתי.

היו לי יחסים טובים עם אלוהים. התגאיתי ביחסים הטובים שלי איתו/איתה/מה-שלא-יהיה. בכל פעם שאדם דתי ניסה להראות לי שיש לו דרך טובה יותר לעבוד את ה', הסברתי לו בכבוד שאני מכבד את הדרך שלו, אבל לי ולאלוהים יש יחסים מצוינים והבנה הדדית.

"סרטן." הקול של הרופאה מהדהד. היא ממשיכה לדבר, אבל בראש שלי מסתובבת רק מילה אחת. "סרטן." היא מדברת על טיפולים, על אחוזי החלמה מצוינים, על תהליך קצר שבסופו אני יוצא מזה, אבל לי בראש מהדהדת רק מילה אחת. המילה שהיא בעיני התגלמות, ועכשיו גם התגשמות, כל הפחדים כולם. "סרטן." מילה אחת, ארבע אותיות, פחד קמאי. כזה שאין לו מתחרים.

ואז זה קורה. אני חווה את הפחד הכי גדול שלי מתגשם ומבין שעכשיו נשארתי אני להלחם בו בעולם האמיתי, ולא רק בדימיון. הפעם זה אמיתי. כל הפחדים כולם מתמוססים, ואני נותר עירום מפחדים, ויחד איתם נשאר לו מאחור גם אלוהים. חבר דמיוני שהיה אמיתי בדיוק כמו כל הפחדים שלי ונעלם יחד איתם.

דברים רעים קורים גם לאנשים טובים. אנשים רעים לא באמת סובלים. לא כאן ולא בעולם הבא. אין קארמה, הגלגל לא מסתובב. לא כל דבר קורה בגלל סיבה מסוימת. מה שתעשה לאחרים, יעשו לך. זה עדיין נכון. יש אמיתות שלא משתנות.

אני לא צריך יותר אלוהים. הרבה אנשים חולים פונים אליו ומבקשים עזרה. קל יותר להתמודד עם העולם כשלצידך עומדת ישות אומניפוטנטית שמבטיחה לך שאם תקיים 613 מצוות תזכה לחיי עולם. אם לא כאן, אז בעולם הבא. אתם קולטים? זו סיסמת הפרסום האולטימטיבית! אתה מקבל הבטחה חד משמעית ובלתי חוזרת לחיי נצח מאושרים בעולם הבא! אם באמת יש עולם הבא, הרווחת. אם אין, אין מי שיתבע אותם! זה הפשע המושלם! פשוט גאוני! חבל שזה לא אני שחשבתי על זה. אני לא זקוק לו, לא מעוניין בו, לא מאמין שהוא קיים.

יש באנשים מאמינים איזו שהיא תמימות נעימה. באלו שהם לא פנאטיים מטורפים כמובן. הם באמת רוצים להיות אנשים טובים יותר, והם מאמינים שיש למעלה אבא גדול שמסתכל עליהם. את שלדי הדינוזאורים הוא שם כדי לבחון את מאמיניו אם עדיין יאמינו בו, או שייפלו בפח של המדענים הכופרים שמנסים לפתות אותם. (אמיתי! אישה דתייה טענה זאת בפני), או לחילופין, הם מוזכרים בתנ"ך בתור תנינים גדולים ושאר מיני מפלצות, וכל תיארוך הפחמן מקורו בטעות. העדפתי להאמין למרות שעוד לא היכרתי רב שהסביר באמת איך הדת מצליחה לסתור את עקרונות המדע כשאלו מפריכים אותה ללא בעיה. העדפתי להאמין למרות שהמתמטיקה שמאחורי האביוגנזה והאבולוציה עובדות הרבה יותר טוב מנחש מדבר. העדפתי להאמין למרות שבתוך תוכי ידעתי שהאמונה הזו היא לא רציונאלית, ולא במובן הטוב שהמאמינים האדוקים נהנים כל כך להציג. העדפתי להאמין למרות שכל הדתות, סובלניות ככל שיהיו, מאמינות שבסופו של דבר האל שלהם יחסל או ימיר את כל הכופרים והם יזכו לחיי נצח בגן עדן כזה או אחר בעוד הכופרים ישרתו אותם. העדפתי להאמין למרות שבסופו של דבר אם פורטים את זה לפרוטות הדת לא נתנה לנו שום דבר טוב (ואני מאתגר אתכם למצוא אפילו אחד כזה. עשרת הדיברות לא נחשבות. חיות בנות אותו גזע, אפילו חילוניות, לא הורגות אחת את השנייה ברוב המקרים. אנחנו כן. תמיד. לרוב דווקא בשם הדת). העדפתי להאמין כי זה היה נוח. כי נעים להרגיש בצד הצודק. כי מפחיד לחשוב שאולי זה נכון ואם לא אאמין אמצא את עצמי מחפש תירוצים ביום הדין. כי אם אהיה אדם טוב אלוהים ישמור עלי...

אלוהים הוא סיבה. אלוהים הוא לפעמים גם תירוץ. אלוהים יכול להיות גורם טוב, אבל למרבה הצער ברוב המקרים הוא לא. אם היה אלוהים הוא לא היה מניח לכל כך הרבה אנשים למות ולהיהרג למען שמו. אם היה אלוהים הוא היה מוצא לעצמו עיסוקים קצת יותר טובים מלהחביא דינוזאורים כדי לאתגר את מאמיניו. אם היה אלוהים הוא היה מפטר את כל כוהני הדת שטוענים שיש בני אדם, ויש בני אדם טובים פחות. אם היה אלוהים הוא היה מוציא לגמלאות את כל מוכרי הקמעות ולוחשי הלחשים שעושקים את חסרי הישע בשמו. אם היה אלוהים הוא היה מחזיק בארנק כרטיס אדי, כי זו באמת מצווה.

הסרטן הרג לי את האלוהים. הוא השאיר אותי לבד בעולם. הנה עוד סיבה לשמוח שהוא קרה לי ;)