לחיות עם, להרגיש בלי

את הפוסט הקודם בנושא סיימנו כשאני מתבונן באשתי ובבנותיי בחשש, אחרי שהכירורג בקופת החולים גרם לי להרגיש שאני עם רגל וחצי בקבר, וזאת בעידודה של פקידת הקבלה (שעשתה את המוטל עליה, אבל המוטל עליה הפחיד אותי...)

בשבת השתדלתי לא לחשוב על הבלוטה החשודה. יצאתי לטיול בהרים, וביליתי עם כולם כאילו כלום. ביום שני הלכתי לאולטרה-סאונד. עצה שלי, תתרחקו ממכון "מאר" במקור ברוך. זה לא הבודקים, זו החובבנות של פקידות הקבלה. לפחות של זו שאני נתקלתי בה וגרמה לי להתרוצץ בירושלים במשך שעות עד שקיבלתי את התוצאות (שהייתה צריך דחוף לבוקר שלמחרת) בגלל שאצלה, תאמינו או לא, המדפסת הייתה מקולקלת "כבר כמה ימים", לדבריה. בדיעבד התברר שהאולטרה-סאונד היה הרגע שבו התהפכו לי החיים...

בשלישי בבוקר הגעתי לאשפוז יום בהדסה ה"צ, ושם בדקה אותי ד"ר ל' המדהימה (טוב, נפרגן, ליבסטר. שלא תצטרכו אותה בחיים...) ד"ר ליבסטר אמרה שהיא מסכימה עם הכירורג מהכללית, וגם היא חושדת שזו לימפומה. היא קבעה לי תור לביופסיה כבר ביום שני בשבוע שאחרי. הוריי היו בחופשה באילת ולא ידעו עדיין כלום.

ביום רביעי המשכתי בסדרת בדיקות (CT וכו') וחזרתי הביתה, ממתין בקוצר רוח ליום שני. ביום חמישי בבוקר, בדרך לעבודה, התקשר אלי הפרופ' מהכירורגית בה"צ, וביקש ממני לבוא לניתוח מיד... הודעתי בעבודה, הזעקתי את אשתי, ונסעתי לבית החולים.אשתי וחברה מהעבודה הגיעו קצת אחרי, והמתנו. בצהריים הניתוח, שמיד אחריו הודעתי להוריי שהכל בסדר וסתם הוציאו לי בלוטה (לא אמרתי לימפה...)

בשישי השתחררתי, ואת הימים הבאים ביליתי בבית בחופשת מחלה. כל יום התקשרתי לשאול אם תוצאות הCT חזרו.

הציפייה נגמרה ביום חמישי כשד"ר ליבסטר התקשרה ובפיה החדשות הרעות, זה סרטן, והטובות, זו לימפומה של הודג'קין. כנראה הסרטן הכי ידידותי שאפשר לקבל.

באופן מוזר, הבשורה הרגיעה אותי. “סרטן" היה הפחד הכי גדול שלי מאז שאני זוכר את עצמי, ולקבל פתאום את הבשורה שהפחד הגדול ביותר שלך, באופן די פרדוקסלי, זה דבר מרגיע. כאילו, הרע מכל כבר קרה... עכשיו צריך להתמודד.

ההתמודדות כללה חזרה לעישון. לא קופסאות, אבל שתיים או שלוש סיגריות ליום, כמפלט מהמחשבות הטורדניות.

אשתי והוריי קיבלו את זה הרבה יותר קשה ממני. אני הייתי המרגיע הלאומי. הבוס שלי הבטיח לעזור בכל מה שיוכל, ואכן עזר בכל מה שביקשתי עד כה. בעבודה כולם מקסימים, ובאופן כללי אני מרגיש שיש לי מזל.

זהו... אלו היו שלושת השבועות הכי מורטי עצבים בחיי, אבל מכאן והלאה הבלוג הזה משנה כיוון, כי ההתמודדות שלי עם המצב הרבה יותר טובה ממה שדמיינתי.

יש פתגם שאומר "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.” אז הנה, עכשיו אני במקומו, ואתם יודעים מה? יהיה בסדר גמור. לא! לא יהיה בסדר גמור, יהיה מצוין.

בפרק הבא (כנראה), תובנות בעקבות הסרטן.

גוש קטן ומכאיב בבית השחי היה הסימן הראשון. טוב, זה שקר. קדמו לו עייפות בלתי מוסברת שלא השתפרה ולא משנה כמה שעות שינה היו לי, קדמה לו גם התחושה שמטלות שהיו קלות הופכות פתאום למטרידות וקשות, חום שעולה פתאום בלי התראה מוקדמת ויורד מיד בחזרה וכמובן העובדה שלראשונה מאז שהפסקתי לעשן הצלחתי לרדת כמה קילו בלי מאמץ כמעט.

אחת לשנה אני הולך לרופא, מקפיד שימלא את כל בדיקות הדם והשתן האפשריות, ואז ממתין יומיים בכסיסת ציפורניים שיספר לי מה יש לי. עד כה לא היה לו יותר מדי לספר, וחוץ מהמלצות ללכת לדיאטנית, הוא לא חידש לי יותר מדי, וכך נשארנו בשלנו. הוא עם ההמלצות ללכת לדיאטנית, ואני עם ההתעלמות.

כשהלכתי לאחות בקופת חולים להראות לה את הגוש החדש היא הרגיעה אותי.

"זה כלום. סתם גוש שומן שבטח נמצא שם כבר עשר שנים ורק עכשיו הרגשת אותו. אם אתה רוצה, לך להראות את זה לכירורג, אבל אתה יכול להיות רגוע.”

להגיד לכם שהייתי רגוע? לא בדיוק. גושי שומן לא מתחזים לשרירי חזה מפותחים, וגם לא נוטים לגרום לאצבעות להירדם חדשות לבקרים בגלל הלחץ שלהם על העצבים, אבל בכל זאת, לא הייתי מוכן לתגובה של הכירורג כשהגעתי אליו ביום שישי.

"ד"ר, אני הפניתי אותו אליך.” שמחה האחות לבשר לו, “זה גוש שומן בבית שחי.” אמרה.

"נו? תוריד חולצה.” פקד, “ממתי הרגשת אותו?”

"ביום שני או שלישי.” הבטתי באחות בשאלה, והיא הנהנה.

הוא שלח יד ממששת ומיד התחיל לצרוח.

"מי רופא המשפחה שלך?”

עניתי לו, והוא רץ לחדר של הרופא שלי, דפק באגרוף על הדלת, ופרץ פנימה בסערה.

"ד"ר ז', יש לי חולה שלך עם גוש בלימפה. זה דיפרנציאלי!” צעק לו כך שאני, וכל באי המרפאה איתי, יכלו לשמוע בדיוק איזה גוש יש לי.

הרופא שלי נכנס לחדר, שלח יד מהססת לכיוון הגוש המפורסם והניד בראשו במבט מיואש שהזכיר לי יותר את המבט שלי כשאני מקשיב לשיח רופאים מסוג זה.

"זה דיפרנציאלי. אני חושב שזו לימפומה. אני שולח אותו לאולטרה-סאונד ולבדיקות דם, ואחר כך למומחית בהדסה.”

הרופא שלי הנהן בהסכמה שכל כולה אי ריכוז וברח.

"סע עכשיו ומיד למכון ההדמיה הקרוב ותבקש להכנס עכשיו לאולטרה-סאונד. תגיד שאני שלחתי אותך.”

בלי להתמהמה נסעתי מלא חשש, אבל עדיין אופטימי, למכון ההדמיה, חש ברוחו של איירטון סנה ז”ל מביטה בגאווה ביכולות הנהיגה שהפגנתי. פקידת קבלה אדישה בישרה לי שאין תורים לחודש הקרוב, ושבכל מקרה בלי התחייבות אני לא נכנס לשום בדיקה. יצאתי והתחלתי לעשות את הדרך בחזרה אל המרפאה בשביל לקחת את ההתחייבות.

"הלו, ד"ר ר'? זה פיט. הם אמרו שיש להם תור רק לעוד חודש.” אמרתי, מרגיש כאילו אני אומר מישהו למורה בכיתה א'.

"מה?! בשום פנים ואופן! תן לי לדבר עם מישהו שם!”

"אני לא לידם. אני בדרך חזרה לקחת את ההתחייבות.”

"תגיע! מהר!”

הגעתי... מהר...

"ד"ר רמז ביקש ממני להשיג לך תור דחוף לאולטרה-סאונד.” בישרה לי הפקידה החביבה בקופ"ח, “אני עושה טלפונים.”

ישבתי לידה בעוד היא מתחננת למכונים לתת לי תור, עד שלבסוף מצאה לי תור ביום שני.

"כל כך מאוחר?” התלונן ד"ר ר' הכירורג כשבישרה לו על כך.

יומיים הם הרבה מדי זמן? חשבתי לעצמי, האם אני צריך להתחיל להיפרד מהמשפחה? מהאישה? מהילדות? מהחברים?

"אני אוציא לך את ההתחייבויות לאולטרה-סאונד ולמומחית בהדסה. אתה חולה אונקולוגי?” שאלה.

וואו! מה אונקולוגי! מי חולה? מה נחתת עלי פתאום עם השאלות האלה?

"אני ממש מקווה שלא.” עניתי, קצת בהלם.

"גם אני מקווה שלא! ממש מקווה! אבל אם, חס וחלילה וחס וחלילה, אתה חולה אונקולוגי, תדע שאתה פטור מתשלום על ההתחייבויות.” עדכנה אותי.

הנה 27 ש"ח שהייתי מוותר עליהם בכיף...

חזרתי הביתה בלב כבד, מתבונן בבנותיי, מחבק את אשתי, ובאופן כללי מרגיש פחד מהבלתי צפוי...

את הסוף של הסיפור עד כה אתם כבר יודעים, הוא כתוב למעלה, אבל המשך יבוא בכל זאת.