לא באמת הופתעתי. חמש שנים אחרי, שוב שבועות, שוב הוריי בחו"ל, שוב סוזן וגה מגיעה לישראל... מה צריך יותר מזה כדי לדעת שזה חזר? אה, כן, גירודים בידיים וחולשה כללית.
כשישבתי אצל ד"ר ליבסטר וביקשתי ממנה לדעת מה האפשרויות שלי היא זרקה מיד את ה-ABVD, אותו צירוף שאני מכיר טוב כל כך של ארבעה רעלים שכל אחד מהם הורג את הסרטן ובמקביל מערכות חיוניות בגוף. הטלתי ווטו מוחלט. מסטטיסטיקות שקראתי יש סיכוי של 30% לפגיעה משמעותית בלב ובראות. לא סיכון מבוטל שאפשר להתעלם ממנו, ולא כזה שאני מוכן לקחת פעמיים בחיים. תודה.
כמובן שמיד עלו המחשבות, כן טיפול, לא טיפול, אולי רפואה סינית/טבעונית/קמעות ולחשים... העיקר לא להכניס את הזבל הזה לגוף פעם נוספת, אבל ליבסטר הבטיחה לי שנמצא את הטיפול המתאים, כזה שלא יגרום לנזק לטווח הארוך. עולם הרפואה התקדם בחמש השנים האחרונות ויש כבר כמה חידושים נחמדים* (*נחמדים=לא יגרמו לי לשבת על כסא גלגלים עם בלון חמצן על הברכיים).
סיפרתי למיעוט נבחר ומצומצם של אנשים. אין לי כוח לזה הפעם. ב-2010 הייתי חזק בשביל כולם, עודדתי, תמכתי, שידרתי אופטימיות ובאופן כללי הייתי נער הפוסטר של החשיבה החיובית של הסרטן. הפעם לא בא לי. אני פאקינג חולה. שכולם יסתובבו קצת סביבי לשם שינוי. שיעודדו אותי. לא רחמים, אני אלרגי לרחמים, אבל תתאמצו קצת, זונות! מה קרה? כשאתם תהיו חולים אתם יודעים שאני אעמוד לידכם עם דלי ואחזיק לכם את השיער כשאתם מקיאים.
גרושתי בסדר גמור. היא עוזרת במה שהיא יכולה, מעודדת ובאופן כללי משתדלת להיות נחמדה ככל האפשר. זו חזית אחת שנחסכת ממני וטוב שכך.
לאקסית, זו שעזבה אותי לפני חודש, סיפרתי בסוף. זה לקח כמה שבועות, אבל בסוף סיפרתי לה מסיבות שלא אפרט (לפחות לא כרגע. אולי אקדיש לזה פוסט נפרד).
מהצד החיובי, הערב אני לוקח את הבנות להופעה של סוזן וגה... חמש שנים אחרי ההופעה ההיא כשבקושי צעדתי עד למושב שלי, בלי שיער ובלי גבות. לפחות הפעם יש לי שיערות באף.
זה היה אמור להיות פוסט הרבה יותר ארוך, אבל את החלק הנוסף אשמור לפעם אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
