את השבוע שלפני הנסיעה שלי לחו"ל העברתי בחום גבוה שנבע מוירוס כלשהו. ביום רביעי הדרמה הייתה האם להתחיל לקחת אנטיביוטיקה או לא. הרופאת משפחה אמרה כן, מנהלת המרפאה אמרה שעדיף לעשות ספירת דם ובדיקה שתשלול מחלת הנשיקה. בסוף התחלתי עם האנטיביוטיקה ובמקביל התחלתי לברר איך אפשר לדחות את הנסיעה (אם וכאשר). אפילו קבעתי דד ליין שלאחריו תתקבל ההחלטה הסופית האם לנסוע או להישאר לעוד כמה ימים. בסוף החלטתי לדבוק בתאריך המקורי, מה שגרר אחריו שורה של משימות שנאלצתי לדחות עקב המחלה והתחייבויות קודמות. בקיצור, לא היה לי זמן להתחיל להתגעגע או לחשוב על המונדיאל שאני אפסיד בארצות הברית. לפיכך, הזכרון הסביר האחרון שיש לי מהמונדיאל הוא החנות של סקאל בדיוטי פרי, יום שישי לקראת חצות, אלג'יריה נגד אנגליה. מי שהצליח לתפוס מקום יושב מרוצה ונדהם מהרמה האפסית של נבחרת אנגליה. מי שלא תפס מקום עושה את אותו דבר בעמידה ופחות מרוצה.
פה בארה"ב המונדיאל נחווה קצת אחרת. בעיקר מפני שלאחי אין טלוויזיה. מתוך בחירה הוא מגדל ארבעה ילדים בבית נטול טלוויזיה. כשצריך אז המחשב משמש כדיוידי. וכשיש מונדיאל, הלייב סטרימינג של אי.אס.פי.אן3 משמש כטלוויזיה. על תקן דני נוימן מקבלים הצופים את אלי מקויסט, ההוא ששיחק בריינג'רס בסקוטלנד והבקיע 7234 שערים או משהו כזה. האיש מדבר סקוטית, אומרים שזה אנגלית (אבל זה לא...) ועדיין, למרות שאני לא מבין מילה ממה שהוא אומר, הוא עדיין עושה יותר הגיון מדני נוימן... בכל מקרה, השעות לא ממש מסתדרות לי טוב. המשחק של הבוקר משודר ב - 7:30. המשחק של הערב ב - 10:00 והמשחק של הלילה ב - 14:30. עכשיו בשלבי ההכרעה השעות קצת יותר מסתדרות אבל העניין שלי פחת. אני מודה בבושה. בכל מקרה, אני מקווה שמחר בבוקר נקבל בשורות טובות מהכיוון של נבחרת ארה"ב. מסתבר שאחי נהיה ממש ממש אמריקאי, אני רוצה שיהיה שמח. אולי לא על חשבון האנגלים, אבל העיקר שיהיה שמח. בשורות טובות והכי חשוב....זה שאני כאן. תהיו טובים.
הבלוג של אילון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
