עם כל ההתרגשות שמתגברת ככל שיום ראשון מזדחל פנימה, מתגנב איתה גם חשש
כבד: מה אני אראה אחרי זה בטלוויזיה? חודש ושלושה ימים - בהתחלה שלושה
משחקים ביום במשך שבועיים, אחר כך שני ימי חופש מוזרים בשבוע השלישי, ושבוע
רביעי שרק יומיים ממנו היו מלאים בדגלים צבעוניים, פרצופים מקושטים וכדור
אחד, שכולם עדיין רודפים אחריו.
ממבט חטוף אני שמה לב ש"כוכב נולד" התפוצץ על המסך בחצי השני של השבוע,
מיום רביעי ואילך. אפילו בבוקר יש אולפן "לקראת כוכב נולד". אלוהים,
התוכנית הזאת היא קדם האירוויזיון הארוך בהיסטוריה. אי אפשר להתחמק ממנה
אבל עוד יותר אי אפשר להצטרף אליה, שכן אצטרך להתפטר מעבודתי ומהחברים
המועטים שעוד נותרו לי אחרי המונדיאל. מלבד כוכב נולד יש גם את נישת ההומור
של "קשת" שבה יש רק פגם אחד אבל הפגם הזה השתלט על שאר הזמן שבו לא משודרת
"כוכב נולד". לפגם הזה קוראים אבי נוסבאום, שהוא מצחיק ברמת העופר שכטר,
רק בלי הסקס אפיל.
באופן עקרוני הגעתי למסקנה שהכי כיף לראות כדורגל בבית,
רצוי באלסידי גדול עם HD, אבל אני התקמצנתי ולכן יש לי טלוויזיה 21 אינצ'
שרק לעיתים היא בצבע, כי היא מחוברת לכבלים באופן פיראטי וכששתי הקבוצות
משחקות במדים בעלי צבע דומה, זה הופך למשחק ניחושים. כנראה שאם אני מסוגלת
לסבול את התנאים הספרטניים האלו אני מאוד מאווווד אוהבת לראות בבית.
בשביל האווירה הייתי בכמה פאבים, הכי טוב תכלס היה זה מהיום
הראשון של המונדיאל בעיקר בגלל החברה וגם בגלל שהיה מאוד אינטימי, בלי
המוני אנשים שמסתכלים מי זאת הנקבה הצווחנית הזאת שצועקת "פנדל" בכל פעם
שמישהו מחליק ברחבה. היה לי כיף גם בבית הקפה הזה בבוגרשוב שבו התיישב לידי
הילד הזה שזכר את הפנדל הלא מוצדק בדקה ה-93 של איטליה מול אוסטרליה
במונדיאל 2006 ושנינו ידענו שהגביע גנוב. חוץ מזה לראות בחוץ זה תמיד בא עם
הסחות דעת ולי יש בטוח איזה סוג של הפרעת קשב.
מה חבל
שההפרעה לא ממש באה לידי ביטוי כשזה הגיע לפרשנים של ערוץ 1. האמת היא
שצריך גם להגיד מילה טובה והיא מורכבת מ-3 מילים: רן בן שמעון, הוא והעופר
הזה, שאני אף פעם לא זוכרת את שם משפחתו היו ממש סבבה. הם הריצו דחקות
חבובתיות על הטיסות הפנימיות המצ'וקמקות ועל התנאים בבית המלון, על איפה הם
הולכים לראות את משחק הערב (באותו בית מלון) ובאופן עקרוני לא ניסו להחליף
את המאמן ולא לתת יותר מדי סטטיסטיקות מיותרות לחלוטין בדבר שיא הופעות
בלי מגיני אשכים לשחקנים שנמוכים ממטר ושבעים. תודה רבה רן, תן צ'פחה גם
לעופר.
אז זהו, עוד משחק אחד, עוד ערב אחד ותהיה לנו
אלופת עולם חדשה. הפעם אני יודעת כבר שזה לא תלוי בי - לא אם אני אענוד
סביב צווארי את צעיף נבחרת האורנייה או אם אני מאמינה שהם יכולים. על פול
התמנון אני לגמרי לא סומכת כי הוא לא ניסה עד עכשיו את מזלו במשחקים שבהם
גרמניה אינה מעורבת. עכשיו הם תלויים רק בעצמם, ההולנדים, ורק התחושה הזאת,
שהם יכולים לעשות את זה, מעלה בעיניי דמעה של התרגשות.
נכתב על ידי kuksta
בבלוג זה
בכל הבלוגים
