לפני כחודשיים וחצי, אני וחברתי הטובה ביותר, חיכינו לאוטובוס בתחנה.מסתבר שמשכנו לעין, נערים בני כ18-19. הם נעצרו עם האוטו לידנו, הם היו 4 באוטו.
חברתי כמובן נלחצה, אני כמו תמיד זרמתי ואמרתי טוב שיהיה.
הנער שישב ליד הנהג פצח בשאלה לעברי: ' סלחי לי, היכן הדרך לליבך?' עם כל הצחוקים מהאוטו לא שמעתי כלום.
אמרתי לו שיחזור על שאלתו, הוא חזר ואני כמובן זרמתי.
'אההה תמשיך הלאה, יש שם עץ גדול. זה שם.' הוא צחק, לא הבין מאיפה זה בא לו 'אה, אוקיי...אז באמת אתן בקטע?'
אני בשוק מהחוצפה שלו, 'בקטע? אתה יודע שמה שאתה עושה עכשיו זה נחשב לפדופיליה?' מיהרתי ליידע אותו.
'פדופיליה? בנות כמה אתן?' האידיוט נבהל לשנייה.
'14' עניתי, למרות שאני בת 15, אבל מתוך התחשבות עמוקה בחברתי הקטינה.
הוא צחק, ואמר לי 'מותק, את פרח שעדיין לא פרח.' והם נסעו להם, הדבילים.
והיום חשבתי על המשפט הזה, וכמה מצחיק הוא.
ובחודשיים וחצי, וואו עברתי יחסית הרבה. ואני בשלב שאני מרגישה שאני יכולה להגיד לעצמי
פאק, אני כבר פרחתי! אני לא ניצן או וואטאבר. אני פאקינג פרח. אני מספיק גדלתי!
אבל אני פרח שיש לו עוד הרבה לתת מעצמו. שרק הסביבה תיתן, שהסביבה תיתן לי את התנאים שלי. ואני אפרח עוד,
אני פרח אחרי הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
