עוד כמה ימים, פחות משבוע אני טסה לחודש. אלוהים כמה שאני צריכה את זה.אני זוכרת שאת הימים שלא רציתי, שכל כך רציתי להישאר עם החברים שלי, החבר שלי, להישאר פה בארץ.
פתאום אני קולטת כמה אני צריכה את זה, לזכות באמון של ההורים, שאבד לצערי. להוכיח את עצמי, לבקר את שאר המשפחה.
ועכשיו אני מתה להתרחק ממכם, אתם משגעים אותי, לא כולכם, אבל רובכם הגדול.
אני יודעת שאני הולכת להתרחק מכולכם, לנסות לשכוח מדברים שקרו, לנסות להשכיח דברים שקרו.
היום יצא לי לחשוב על זה, ועלה לי חיוך. והוא לא יורד. בגלל המחשבות האלה, על סוף סוף לנסוע מכאן.
אני בטוחה שהרבה היו רוצים להיות במקומי. אבל רק מהבחינה של להתרחק, רק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
