חור הצצה

איך שהכותרת הזו נשמעת טוב...

ממש ממלא את הבטן בתחושת חמימות מעלה וניחוחות של תה וביסקוויטים מתחת לפוך.

כי אין כמו לחזור הביתה. למוכר. לצפוי. לידוע.

ובבית, בבית הכל מחכה לך. כאילו מחוגי השעון הענק בסלון שקיבלנו מסבתא נעצרו עם טריקת הדלת מאחורינו והחלו שוב פעולתם עם סיבוב המפתח במנעול. הרהיטים במקומם, הצלחות על המדפים, התמונות על הקיר מסודרות כמו פלס ואפילו השקע של הישבן בספה נותר כאילו הלכנו רק לשירותים.

אחח איזה עולם מושלם היה לי אם באמת ככה הייתי מסתכל עליו. כי אומנם פלוס מינוס התיאור הנ"ל מדויק. אבל מי בכלל שם לב שהוא חוזר לדברים אלו כאשר החזרה הביתה הינה בעצם לתא המשפחתי בין 4 נפשות שאינן מוצאות מנוחה זו בנוכחות השניה. ומכאן שדלת הכניסה הינה הפתח לסאגה בילתי נגמרת של ריבים שפוטנציאל החיכוך בו הוא 4 עצרת (כל אחד יכול לריב עם כל אחד) כלומר 24 ויכוחים שונים לחלוטין במהותם כאשר אף אחד אינו זהה במשתתפיו למשנהו. וזוהי ידידיי זירת הקרבות בסגנון רומי - גלדיאטורי שבה אני חי.

ודווקא המשפחה הזו, בתוספת שחקניות חיזוק בדמות סבתא ודודה החליטה לצאת עם הקרקס הנודד הזה לטיול דרכים במערב ארצות הברית באמתלת שווא כי זוהי ההזדמנות האחרונה שלנו לטייל ביחד (סמכו על הפולנים שיוסיפו נופך טראגי-דרמטי). אז נכנעתי. אני כבר יכול לשמוע את אנחות האכזבה שלכם. אתם חייבים להבין, אני רק בן אדם, ותחת לחץ פולני רב דורי במשך תקופה + הבטחות להתנהגות נאותה מצדם + סינוורים קפיטליסטים בדמות בגדי מעצבים ומוצרי טכנולגיה חדישים (שמעולם לא נקנו בסופו של דבר!!!)  הייתי מוכרח להסכים...

אך כמו כל בין אנוש אשר הסתבך בעסקאות מסוג זה, עסקאות מפוקפקות עם טיפוסים כהי נפש אשר בצלליתם ניתן לזהות אוזניים מחודדות וזנב משולש (אותם אני גאה לכנות אבא ואמא), תג המחיר הכבד לא איחר להגיע. הו ידידיי היו אלו 3 שבועות אשר ללוציפר בעצמו היה יד בתיכנונם, שעות בדרכים כלוא בקופסאת מתכת כאשר אין דבר בכדי להעביר את הזמן מלבד שיחות בסגנון "שמעתם מי נפטר \ התאבד\ השתגע\ יצא מהארון\ נרצח..."(נשבע שכל אלו נאמרו) וכמובן כל אלו רק חימום לקראת ויכוחי הענק והריבים התלת דוריים רבי המשתתפים על פני שלושת שורות המושבים של המכונית העצומה. כל זאת ככלום וכאפס לעומת לישון בחדר אחד עם 3 אנשים אשר דירת 5 חדרים עם גינה עצומה קטנה עליהם ביום יום + לחלוק מקלחת אחת + להתמודד עם סינפוניית נחירות של אב ובנו.

אך כמובן שיש ביניכם כאלו צרי עין אשר בינן לבין עצמם אומרים: "אוי אוי אוי איזה מסכן נסע בחינם לחו"ל אז נכון לא שילמתי יותר מדי על כלום וגם בסופו של דבר די נהנתי אבל אם אני לא אתלונן אז על מה אני אכתוב? שהיה כיף וטוב? תגידו את האמת הייתם קוראים את זה? טוב והנאה לא מוכרים!

רק סבל, ייסורים וכאב. ומאלה יש לי לא מעט, ואיפה שחסר אני שמח להוסיף.

ולמי שקשה עם זה זבש"ו

(אבל אם זו במקרה בעיה שלך אז בכל זאת הייתי שמח אם זו לא תהיה בעיה שתגרום לך להפסיק לקרוא בבלוג  )