מרגיש כאילו פתחתי בלוג רק כדי לנטוש אותו ואז להצהיר שחזרתי...אבל לא. הסיפור הוא יותר טחינה נפשית ופיזית במה שנקרא "צבא הגנה לישראל" לאור שחרור של כמה בנות שמאוד הועילו ליציאות שלי ולזמני החופשי שכרגע מתווסף לרשימת הדברים שאני שואפת להשיג.
אז חזרתי,בזכות מחשב נייד (לא מאושר) שקיבלתי ליום ההולדת(מזל טוב לי)מהאבא היקר שלי שהבחין שכדי שאני לא אעבד את עצמי לדעת,כדאי לזרוק לי עצם של פייסבוק.כן כן.
הנה אני פה,בחמל המיואש והלא מאוייש.מהרהרת לעצמי ומדברת לעצמי ולפעמים(אל תספרו לאף אחד)עושה לעצמי דיגי ביד,סתם כדי לראות אם אני מרגישה כשאני מגיעה לאמצע היד.עצוב.אבל היי,זה מעביר עוד כמה דקות...
אז עכשיו אני במשמרת לילה,עם סמל תורן שלפעמים בא לבקר,סתם לבדוק שאני חייה ונואוטיפיקיישנז בפייסבוק...
גלגלצ מרדימים אותי עם פלייליסט ברמה נמוכה מידי וחרקים מכל הסוגים והגדלים מאיימים לעקוץ אותי בלי להגיד מילה...
התענוג שבלהיות סמבצית...עד מתי?