im not a paranoid im just me

בערב הראשון שאלתי את באבא ג'י בן כמה הוא. הוא אמר שהוא בן כמה שאני רוצה שהוא יהיה, וזה נשמע לי כמו תשובה של רווקה זקנה בבליינד-דייט, אז ביקשתי ממנו תשובה אמיתי. והוא אמר: "אתה רוצה תשובה אמיתית. אבל אתה לא שואל שאלה אמיתית."
"מה השאלה האמיתית?"
"מה היא לדעתך?"

למה, אני חושב. למה אנחנו כאן, למה הכל קורה. כל שאר השאלות הן לרוחב ולאורך, למה היא שאלה לעומק. היא השאלה היחידה שבאמת נותנת לנו תשובה."

"היא השאלה היחידה  שבאמת לא נותנת לנו תשובה."

"אני לא מבין."

"טוב מאוד," הוא צחק. אי-ההבנה היא הצעד הראשון של ההבנה. שאל אותי את השאלות."

"מה, סתם ככה, את המילים של השאלות? איך, מתי?"

"כן"

"בסדר" משכתי בכתף. "מה?"
"אני לא יודע. אולי אהבה, אולי אלוהים. אולי אושר ואולי שום דבר. אבל אני מאמין שהכל."
"אוקיי, איך?"
"אני לא יודע. כך או אחרת, אולי בשום דרך. אבל אני מאמין שבכל צורה ואופן."

המשחק הזה התחיל לצוא חן בעיניי. "מי?"

"אני לא יודע. אולי אתה, אולי אני, ואולי אף אחד לא. אבל אני מאמין שכולם."
"איפה?"
"אני לא יודע. פה או שם, למטה או למעלה, קדימה או אחורה, בפנים או בחוץ. אולי בשום מקום, אבל אני מאמין שבכל מקום."

"מתי?"
"אני לא יודע. אתמול, מחר או באין-זמן. אולי לעולם לא, אבל אני מאמין שבכל רגע."
האין זמן. שכחתי לשול על זה.
אמרתי: "ועשיו לשאלה האמיתית שלך. למה?"

והוא אמר: "אני לא יודע."

"זהו? אין המשך? בגלל זה זו השאלה האמיתית, כי אין אפשרויות?"
"כי תמיד נאמין שיש אפשרויות, שיש סיבות, שהדברים קורים בגלל מניע ולשם תכלית. זו המחלה שלנו: אנחנו מחפשים סיבות ואשמים. ולמה היא השאלה שמאבחנת אותה, השאלה שמשתיקה, השאלה היחידה שמודה שאין תשובה."
"יש הרבה תשובות ללמה. אני מכיר הרבה תשובות ללמה."

"תחשוב עליהן. אתה תגלה שכולן עונות על איך."
שתקתי כמה שניות לתוך הצ'אי וניסיתי למצוא שאלה של למה שאני לא מסביר בתשובה של איך. למה השמש זורחת? למה אנחנו פה? למה אנחנו מתעקשים להמשיך? אסטרונומיה, אבולוציה, אינרציה. זה מה שמצאתי. זה לאן שהגעתי. תשובות של איך. הסברים של מנגנונים.

אמרתי: "יש תשובה ללמה. במקומם שממנו אני בא יש תשובה ללמה."
"מה היא?"
"ככה."
"קאחה... חא..." הוא לעלע את המילה העברית. "מה זה אומר?"
"שבעצם אין תשובה. שאלה פני הדברים ושכך יש לקבלם. זה בעצם סוג של בדיחה."
"אבל זו לא בדיחה! זו התשובה! אתה צריך לומר אותה בשלווה גדולה, לא בעצב."
"אבל המשעמות שלה שהכל סתם, שאין כלום..."
"כלום הוא הכל, נאדי ג'י," הוא אמר בקפידה. "סתם זה הכל."
קמתי לחלץ את עצמותי. מיעכתי זרועות כנגד התקרה ועיקלתי את גבי עד שציוץ קלוש נישף מפי. "אתה יודע," אמרתי, "בסוף לא אמרת לי בן כמה אתה."
בן כמה אני..." הוא בהה בנקודה לא מובחנת בקיר. "אני בן עשרים אם אתה מחפש אח, בן שלושים אם אתה מחפש עמית, בן חמישים אם אתה מחפש אב, ובן שישים וחמש אם אתה מחפש מורה."
"אז אני מבין שאתה בן שישים וחמש," אמרתי.
"אז אני מבין שאתה מחפש מורה," הוא השיב.





מתוך הספר "באבא ג'י" מאת יונתן יבין.
פשוט גאונות.