"לא, אני סתם יושבת פה איתה בשולחן, אנחנו
לא באמת מכירות." הוסיפה אדוה בקול קצת יותר גבוה.
"טיפשה." אמרתי לה וחייכתי אל הבנים.
"אנחנו ממש מצטערים, לא התכוונו להפריע
לך, נשתדל להיות שקטים יותר." אמר אחד מהם.
"היי! חכו רגע! אתה הבחור המוזר ההוא!
מהחנות מוזיקה." אמרתי ובחנתי אותו.
"וואי! נכון, ואת המוכרת המוזרה ההיא!
מהחנות מוזיקה." אמר הבלונדיני ההוא.
"מה? על מה הם מדברים לעזאזל?" שאל
אחד מהם את השני.
"מה את עושה כאן?" שאל הבלונדיני.
"מה אני עוד יכולה לעשות בפיצרייה? לעשות
טיפול שיניים?" שאלתי אותו בציניות.
"יש פה?" שאל בגיחוך.
"אידיוט." מלמלה אדוה.
"כן, סליחה, הוא לא מתכוון להיות אידיוט,
זה יוצא לו לבד." אמר אחד מהם וליטף את ראשו של הבלונדיני.
"תודה דני." אמר הבלונדיני, אז לאחד
מהם קוראים דני, התקדמות, עכשיו מה עם השאר?
"אוי, זה שם מקסים." אמרה לי אדוה
בעברית.
"שתקי!" אמרתי לה והיא חזרה לפיצה
שלה.
"פיצה יקרה שלי, רק את באמת אוהבת אותי."
אמרה והסתכלתי עליה במבט מוזר.
"אז, באיזה שפה זה היה?" שאל הבלונדיני.
"מה אכפת לך?" שאלתי.
"את מגעילה!" אמר כמו ילד קטן.
"ואתה מפגר, מישהו מתלונן?" החזרתי
לו.
"אוווו..." אמר דני מנסה לחמם.
"שתוק!" אמר בלונדיני אחר.
"אז... מה קורה?" שאל הבלונדיני
הראשי.
"בסדר... מה איתך?" שאלתי.
"משעמם, אז מה השם?" שאל.
"צליל, נעים להכיר. מה שמך?" החזרתי.
"דאגי." אמר ושמעתי את אדוה מגחכת.
"משהו מצחיק?" שאל אותה דאגי.
"לא, פשוט הפיצה שלי סיפרה לי בדיחה אז
צחקתי." אמרה ודאגי הביט בה בבלבול.
"משעשע." אמרתי לה וצחקתי.
"סלח לה על זה." אמרתי לו.
"אני אסלח." אמר בחיוך.
"יש! אני מאושרת עכשיו." אמרה אדוה.
"טוב, בא לכן להצטרף אלינו?" שאל
הבלונדיני השני.
"מה את אומרת?" שאלה אדוה.
"בסדר...?" מלמלתי.
"טוב." אמרה אדוה והלכנו לשולחן
של הבנים.
"לא עשינו היכרות נורמאלית." אמר
דאגי.
"אלו, הארי," אמר והצביע על בחור
בעל שיער שחור ועיניים כחולות.
"דני," אמר והצביע על אותו הדני
ההוא עם השיער החום והעיניים הכחולות הגדולות.
"טום," אמר והצביע על הבחור הבלונדיני
השני, רק שלו היו בכלל עיניים חומות, איזה לא קשור הוא.
"ואני! דאגי." אמר בחיוך גדול, הוא
היה בעל שיער בלונדיני (כמובן) ועיניים כחולות בהירות.
"נשבעת לך, מטומטם הבנאדם." אמרתי
לאדוה בעברית.
"אני כל כך מסכימה איתך." השיבה
לי בעברית וחייכה.
"מה אתן מדברות שם?" שאל הארי.
"דיבורים, אתה יודע." ענתה לו אדוה.
"יואו, איזו אדישה זאתי, משהו."
אמר דני לטום.
"תודה." אמרה אדוה בחיוך.
"היא שמעה אותך." אמרתי לו.
"הא." אמר והארי גיחך.
אדוה:
"אפשר קולה?" מישהו בלונדיני שאל
והתיישב על הבר עם גיטרה בידו.
"באת עד לכאן בשביל קולה?" שאלתי
בגיחוך והתחלתי למלא קולה בכוס גדולה.
"לשתות אלכוהול על הבוקר? לא נשמע לי
מלהיב." ענה והרים את ראשו. "היי, אני מכיר אותך! את ישבת עם ההיא שצעקה
עלינו."
"זה לא טוב שככה זוכרים אותי." מלמלתי.
"כן, ישבתי איתה. אתה טום, נכון?"
"טום פלטצ'ר, האיש והגומה." חייך
וגומתו הופיעה. צחקתי והנחתי מולו את הכוס קולה שביקש. "תודה, אבל תזכירי לי שנייה
את השם שלך?"
"אדוה." חייכתי וחברו המתולתל התיישב
לצידו. דני אם אני לא טועה.
"הגעתי." התנשם. "אפשר מים?
או קולה? או בירה? או כל דבר נוזלי אחר?"
"מה קרה לך?" שאל אותו טום בגיחוך
והגשתי גם לו קולה עם קרח.
"מעריצות." הוא מלמל בין הלגימות
שלקח מהקולה. "הייתי בטוח שאני הולך למות."
"טוב, לפחות אתה בחתיכה אחת." חייך
אליו טום ודני העביר אליי את מבטו.
"את אדוה, נכון? החברה האדישה של צליל,
הבחורה שדאגי הטריד!" ניחש בהרמת גבה והוריד את הכוס קולה שכבר הייתה ריקה חזרה
לשולחן.
"למען האמת היא אחותי הקטנה." חייכתי
ולקחתי לו את הכוס, מוזגת לו קולה מחדש.
"אתן לא דומות כ"כ." אמר טום
ודני חייך באושר כשכוס קולה מלאה חדשה ניצבה מולו.
"אני דני, אם את לא זוכרת." חייך
וכבר רוקן חצי מהקולה.
"אני זוכרת." חייכתי אליו ופניתי
לטום. "וכן, הרבה אמרו לנו שאנחנו לא דומות."
"בת כמה את?" שאל טום והוציא איזו
מחברת מאיפשהו.
"23." עניתי ושתי בנות התיישבו באחד
השולחנות וחיכו למלצרית. "ברשותכם."
"כמובן." חייך טום וגומתו הופיעה
שוב. יצאתי מהבר והתקדמתי לכיוון אותו השולחן.
"תומאס מייקל פלטצ'ר! יש לך חברה אדוני!"
שמעתי את דני אומר לטום וגיחכתי.
"לא התחלתי איתה!" הוא מחה ודני
אמר לו משהו שכבר לא שמעתי.
"מה תרצו להזמין?" שאלתי את הבנות
הן הרימו אליי את מבטן. הן הזכירו לי את צליל ואותי. שתי אחיות יוצאות לבלות להן בזמני
בוקר. כמה מקסים.
"פנקייק ופרנץ' טוסט." אמרה אחת
מהן והנהנתי לכיוונה.
"ולשתות?" שאלתי ושתיהן הורידו את
מבטן חזרה לתפריט שהיה על השולחן.
"האמ... שוקולטה?" שאלה הבלונדינית
והג'ינג'ית הנהנה. "אז שניים שוקולטה."
"מיד יגיע." חייכתי אליהן וחזרתי
לבר.
"הן לא הזמינו כלום?" שאל דני.
"לא רשמת..."
"עקבת אחריי?" שאלתי בהרמת גבה והוא
הסיט את מבטו ממני. "אבל כן, הן הזמינו אבל אני לא רושמת דברים כאלה."
"מה, ואת זוכרת הכל?" שאל טום והנהנתי.
"מגניב!"
"פרנץ' טוסט, פנקייק ושניים שוקולטה."
אמרתי לטבח והוא הנהן במהירות, מתחיל בעבודתו.
"יש משהו טעים לשתות במקום הזה?" שאל איזה נער שבדיוק נכנס לבר והתיישב קצת רחוק מאיתנו.
"אתה לא נראה לי בן 18." עניתי לו
בתמימות אחרי שבחנתי אותו קצת.
"תכננתי על שוקו או משהו כזה, אבל אם
את רוצה להביא לי אלכוהול אני לא אתנגד." צחק והתקדמתי לכיוונו.
הוא היה נראה בן 15 או 16. שערו היה בצבע שחור
מבולגן על ראשו ועיניו היו אפורות מסתוריות כ"כ. חולצתו הייתה פשוטה ומעט מלוכלכת
והג'ינס הבהיר שלבש היה מעט קרוע. ככה הג'ינס או שקרה לו משהו?
"יש שוקו הכי טעים בעולם. מבטיחה, זה
שוקו לא מלונדון, מעוניין?" שאלתי בחיוך והוא הנהן.
פתחתי את ארון החפצים שלי שהיה בבר ע"י
המפתח שלי והוצאתי משם קופסת שוקולית שהזמנתי מהארץ.
לקחתי כוס גדולה לשתייה חמה, שמתי שתיים וחצי
כפיות של שוקולית לתוך הכוס ומזגתי חלב חם. ערבבתי והעלמתי את הגושים של השוקולית והבאתי
לאותו הנער.
"זה נראה נחמד." פסק אחריי שבחן
קצת את הכוס שהנחתי מולו.
"לא, לא, לא." פסלתי בתקיפות והוא
הסתכל עליי לא מבין. "זה הדבר הכי טעים שיש."
"את בטוחה?" שאל והסתכל על זה שוב.
"זה נראה לי כמו שוקו רגיל."
"תטעם, ותרגיש את ההבדל." חייכתי
אליו והטבח הודיע שההזמנה מוכנה. "אני כבר חוזרת לשמוע את פסק הדין."
"מה הבאת לו שם?" שאל דני כשהתקרבתי
אליהם עם מגש בידיי.
"אתה מוכן להפסיק לעקוב אחריי?"
שאלתי ושמתי את האוכל והשתייה על המגש.
"אבל טום משעמם אותי!" הוא התלונן
והצביע על טום שכתב משהו במחברת שהוציא קודם.
"היי! חוצפן!" טום קרא והתרחקתי
מהם כשהמגש בידי. "אני כותב שיר! מה שאתה אמור לעשות!"
"בתיאבון." חייכתי לבנות אחריי ששמתי
להן את ההזמנה שלהן על השולחן וחזרתי חזרה לבר, לאותו הילד ההוא שהבאתי לו שוקו.
"את צודקת, זה הרבה יותר טעים משוקו רגיל."
אמר בחיוך והכוס שלו הייתה שלושת רבעי ריקה.
"אמרתי לך או לא?" חייכתי ודני קרא
לי. "מה דעתך לשבת שם? ליד שני הבנים האלו שם?"
"מי אלה?" שאל ובחן אותם.
"הם חברים בלהקה אחת, מממ שחכתי את שמם,
אבל הם מאוד נחמדים." אמרתי והוא התלבט במקומו.
"האמת שאני חייב ללכת." אמר אחרי
שהביט בשעונו ושלח יד לכיסו האחורי. "שיט."
"מה קרה?" שאלתי והוא העביר את מבטו
אליי.
"שחכתי את הארנק בבית." הוא ענה
ומבטו נראה מיואש.
"לא נורא, שוקו ראשון עליי." חייכתי
אליו והוא המשיך להביט בי.
"בטוחה?" הוא שאל והרים את גבתו.
"מיליון אחוז, תשלם בפעם הבאה שתבוא לכאן."
המשכתי לחייך והוא קם מהכיסא, מסיים את השתייה שהייתה לו בכוס.
"תודה רבה." הוא חייך והתקדם במהירות
לכיוון היציאה.
"רגע! מה השם שלך?" קראתי אחריו
אבל הוא כבר יצא. יופי אדוה! תדברי עם מישהו ולא תשאלי אפילו על שמו. שכל.
"אפשר לשתות מה שהוא שתה?" דני שאל
בצעקה והתקרבתי אליו.
"שתוק כבר! כמה אתה צועק." נזף בו
טום. "לא צועקים בציבור."
"אבל היא לא מתייחסת אליי." דני
ילל וטום נאנח בייאוש. "נו, מה יש?"
"אני לא מוצא המשך." הוא התמרמר
וזרק את המחברת על הבר.
"כמובן." דני סינן ולקח את המחברת,
עוזר לטום למצוא שורות מתאימות למה שכתוב שם עד עכשיו.
הם שקעו בכתיבת שיר ובינתיים שירתי את הלקוחות
שנמצאו בבר קפה. בשעות בצהריים המקום התרוקן ורק טום ודני נשארו לשבת על הבר, לנסות
לכתוב שיר ולמצוא מנגינה מתאימה.
"תנסה F." אמרתי לטום שנייה
אחרי שהוא התלונן לדני שהוא לא מוצא אקורד מתאים.
"F?" שאל וניסה לנגן
את אותו הקטע עם האקורד שאמרתי לו. "היי כן! זה מתאים!"
"תנגן שנייה שוב מההתחלה." אמר לו
דני וטום התחיל לנגן כשדני שר.
"עכשיו אחרי F תעשה G עם פריטה
רגילה." אמרתי לו לפני שהוא הגיע לקטע שהוא נתקע. טום המשיך לנגן, מאושר מזה שהאקורדים
זורמים ודני צחק על הפרצוף המאושר של טום תוך כדי שהוא שר, מנסה לא להתבלבל במילים.
"זה ענק!" קבע טום, מפסיק לנגן בשנייה
אחת. "מאיפה את יודעת להלחין ככה שירים?"
"מה, זה היה כלום." מלמלתי ושניהם
הסתכלו עליי.
"עזרת לנו להלחין חצי מהשיר." אמר
דני וטום הנהן.
"סתם כזה, אני מנגנת פה ושם." אמרתי
במבוכה.
"אפשר לשמוע?" שאל טום בחיוך עם
הגומה הזו שלו ודני הנהן במרץ.
"מה לנגן?" שאלתי וטום הביא לי את
הגיטרה שלו.
"מה שאת רוצה." אמר דני במהירות
והשיר היחידי שעלה לראשי היה 'קליפורניה גירלס'.
"את מקצועית?" שאל טום אחרי שסיימתי
לנגן והנדתי בראשי. "את בטוחה? זה ממש נשמע ככה."
"אני סתם מנגנת לעצמי, לא משהו מיוחד."
עניתי והחזרתי לו את הגיטרה.
"בטח עוד מעט נגלה שהיא מלהקה או משהו."
מלמל דני לטום וטום צחק.
"איפה הארי ודאגי?" העברתי נושא
ובטיימינג מטורף שניהם נכנסו לבר והארי הסתכל סביבו.
"שומם פה, הייתי אומר." פסק לבסוף
ודאגי צחק.
"מעט." הסכים איתו והם התקרבו אלינו.
"אני מכיר אותך!"
"יש חצי שיר והוא מולחן!" קרא טום
בחיוך והארי ודאגי הופתעו.
"איך הוא כבר מולחן?" שאל הארי בהרמת
גבה.
"אדוה עזרה לנו להלחין." אמר טום
וחייכתי חיוך קטן לכיוונם. הפלאפון שלי צלצל והסתכלתי על הצד, בודקת מי מפריע לי בשעה
שאני נמצאת עם חבורת בנים סקסיים במיוחד. היי אדוה! יש לך חבר!
אוה, זו צליל. טוב, לה מותר להפריע.
התרחקתי קצת מהבנים שהמשיכו לדבר בקולניות
ועניתי לשיחה.
"מה שלומך אחותי המקסימה?" צליל
שאלה ברגע שעניתי וגיחכתי.
"מה את רוצה?" שאלתי בגיחוך.
"מה? שום דבר, למה את חושבת שאני רוצה
משהו?" שאלה בהתגוננות.
"ממתי את מתקשרת אליי ושואלת אותי מה
שלומי?" שאלתי. "ועוד אומרת לי שאני מקסימה."
"אוה, הסגרתי את עצמי, הא?" מלמלה
וצחקתי.
"מה רצית?" שאלתי בחיוך.
"נורא משעמם לי כאן בבית. למה לעזאזל
לקחתי יום חופש?" התעצבנה וצחקתי שוב.
"את רוצה לבוא לכאן? להקת הבנים ההיא
כאן, אלה שצעקת עליהם בפיצרייה." אמרתי. "ונחשי מה? הם לא להקת פופ! הם מנגנים
בגיטרות ולדני יש קול נורא יפה."
"רגע, תזכירי לי שנייה מי זה דני?" שאלה והסתכלתי עליהם שוב, בודקת שהם לא מקשיבים לי. רק אח"כ נזכרתי שאני
מדברת איתה בעברית והם בכלל לא מבינים.
"זה עם התלתלים והעיניים הכחולות."
אמרתי והיא לא הגיבה. "נו! זה המנומש."
"הא! זה שאמר שדאגי אידיוט בלי בכוונה
ויוצא לו לבד?" שאלה ואישרתי את דבריה. "אוללה! זה ההוא שבהיית בו!"
"לא בהייתי בו!" מחיתי והיא צחקה.
"אז קיצר, אמרת שמשעמם לך, אז בואי לכאן, נחמד פה, הם בדיוק כותבים שיר חדש."
"הוו מגניב! טוב, מה הכתובת?" שאלה
ומסרתי לה את המיקום. "אני מגיעה עוד 10 דקות."
"ניפגש." אמרתי וניתקנו. חזרתי לבנים
והם בדיוק נהלו דיון על כמה שדני אידיוט. האמ... אוקיי?
"אני אומר לכם, דני הוא הבנאדם הכי מטומטם
שאני מכיר." אמר דאגי ודני הרביץ לו.
"טוב, אפשר להפסיק לדבר על החוכמה שלי?"
שאל בעצבים.
"הוא צודק, צריך המשיך להלחין את השיר."
אמר טום ופרט על הגיטרה.
"אולי תשמיעו לנו קודם את מה שיש לכם?"
שאל הארי.
"יש בזה משהו." מלמל טום והתחיל
לנגן, דני הצטרף אליו בשירה.
לאחר כרבע שעה של שעשוע מצד הבנים צליל הגיעה
לבר, מלווה עם ריאן וביל ופרצוף עצבני על פנייה.
"מה יש לך?" שאלתי אותה בעברית והיא
התיישבה ליד הארי בעצבים.
"הם החליטו שהם באים לכאן כי הם שמעו
שאנחנו הולכות להיות רק שתינו עם ארבעה בנים." אמרה בעצבים והבאתי לה לשתות.
"הכל בסדר?" שאל אותה הארי והמבטא
הבריטי שלו בלט על הדיבור העברי שלנו.
"כן." חייכה אליו והוא החזיר לה
חיוך.
"מה שלומך?" ריאן שאל אותי בחיוך
ונשק לי, ממהר לבחון את ארבעת הבנים.
או-או, הולך להיות פה בלאגן.
- דני -
מי זה המכוער הזה? התעצבנתי ברגע שהבנתי שלאדוה
יש חבר.
מה הוא קשור עכשיו? למה הוא בא בכלל?
"אתם מוכרים לי." הוא אמר לבסוף
אחרי שבחן אותנו בקפידה.
"כן, אנחנו מקפליי." חייך אליו טום
בנחמדות והוא הנהן.
"ידעתי, אחותי הקטנה לא מפסיקה לדבר עליכם."
הוא מלמל בשעמום וחיוכו של טום גדל.
"מגניב לנו." צחק הארי וביקש מאדוה
שתייה.
"ביל וריאן תכירו, אלו מקפליי, טום, הארי,
דני ודאגי." אמרה אדוה אחרי שהביאה להארי את מבוקשתו והצביעה על כל אחד מאיתנו.
"מקפליי, תכירו אלו ריאן וביל."
"נעים להכיר." חייך ביל וריאן אפילו
לא טרח להנהן לכיוונינו, אלא רק התיישב על הבר והסתכל עלינו במבט עוין.
"זה רק אני או שהוא ממש לא נחמד, הריאן
הזה?" דאגי שאל אותי בלחישה והארי, שבמקרה שמע, הנהן
לכיוונו.
"הוא ממש לא נחמד!" אמרתי בקול ילדותי ושקט וטום חייך עם גומתו.
"דני
תפסיק להיות קנאי." טום חייך
שוב וחזר למחברת שלו. "לא, דווקא תמשיך, אתה מביא לי רעיונות."
"דני, מה הוא רוצה ממך?" שאל הארי
בשקט כשהריאן הזה המשיך להסתכל עליי במבט כאילו עוד שנייה הוא קופץ עליי והורג אותי
במקום.
"באמת שאני לא יודע..." מלמלתי חזרה
וטום הביא לי את הגיטרה עם המחברת שלו.
"תנגן ותשיר, אני רוצה לשמוע איך זה."
הוא פקד עליי בחיוך ולקחתי ממנו את הגיטרה והמחברת בעייפות.
"אתה מוכן להפסיק לסנג'ר אותי ככה?"
שאלתי ולקחתי את המפרט הלבן שהיה על הבר, ליד הכוס קולה הריקה שלי.
"אבל זה כיף!" הוא מחה והארי צחק.
נאנחתי בייאוש והתחלתי לפרוט על המיתרים ע"פ האקורדים שהיו רשומים בדף. נתקעתי
באמצע השיר, קצת אחרי הקטע שאדוה עזרה לנו להלחין והסתכלתי על טום, ממשיך לנגן את אותו
אקורד ולשיר את המילה האחרונה.
דאגי והארי התחילו לצחוק וטום המשיך לא להבין
למה נעצרתי באמצע. אדוה, צליל וביל הצטרפו גם הם לצחוקם ורק ריאן הדביל המשיך לשבת
כועס בכיסא שלו.
"נו מה אתה דפוק?" טום שאל, עדין
לא מבין כשהמשכתי את אותה המילה והאקורד. אוי, לפעמים הוא כ"כ מטומטם. מי שמדבר,
הגאון בטח.
"מה אתה לא מבין? נגמר לו ההמשך! אין
לו המשך! אין מה לשיר ומה לנגן!" קרא דאגי ועשה תנועות מוזרות עם הידיים. כולם
המשיכו להתגלגל מצחוק ואני המשכתי בשלי.
"הא נו! אז תגידו במקום לצחוק!"
הוא התעצבן וזה גרם להארי לצחוק יותר. "סתומים."
"אתה אמור להבין לבד." חייכתי אליו
והפסקתי את הנגינה שלי. אדוה וצליל התחילו פתאום לדבר בשפה המעצבנת הזו שלהן וכולנו
השתתקו, מביטים בהן, אולי נוכל להבין איזו מילה או שתיים. אדוה, שבדיוק דיברה, שמה
לב שאנחנו מסתכלים עליהן בתקווה והפסיקה לדבר בשנייה.
"תמשיך, תמשיך לשיר." חייכה אליי
וצליל צחקה. טום לקח חזרה את המחברת, לנסות להמשיך לכתוב, והשאר העבירו אליי את מבטם,
מחכים שאתחיל לנגן.
"ריאן, נוכל לדבר?" שאלה אדוה בהרמת
גבה ודאגי צחק על הפרצוף שלי תוך כדי שהוא שר איתי טרנסילבניה.
"בטח." חייך חיוך ענקי ומתגרה. היא
נאנחה ויצאה מהבר, הולכת אחריו ליציאה.
דאגי ואני המשכנו לשיר, צליל לקחה לעצמה שתייה
מהבר, טום המשיך להסתכל על המחברת בייאוש רב וביל דיבר עם הארי באנרגיות.
"אהא!" טום צעק באושר והקפיץ מבהלה
את ביל והארי. דאגי ואני התחלנו לצחוק וכל השיר התחרבש שם אז הפסקתי לנגן אותו, ממשיך
לצחוק.
"מטומטם!" הארי צעק והרביץ לטום
בעורפו.
"כן-כן, אח"כ, אתה מפריע לי לכתוב!" טום אמר במלמול וכתב במרץ.
"זה בגללך!" ריאן התפרץ לתוך הבר
והפנינו את מבטינו אליו, מנסים להבין על מי הוא מדבר. "צליל, אדוה קוראת לך."
"הו מגניב." היא מלמלה ויצאה מהבר,
הולכת לכיוון היציאה שלפני רגע ריאן בא ממנה.
"מה קרה, ריאן? למה אתה נראה עצבני כזה?"
ביל שאל אותו וריאן הסתכל עליי במבט עצבני משהו. אני מניח שאני אשם במשהו?
"אתה אשם. חתיכת זמר מתולתל, מטומטם ואידיוט."
הוא אמר לכיווני ובהייתי בו. הארי הרים גבה ובהה גם הוא בריאן, דאגי העביר את מבטו
ביני לבין ריאן, וטום, טום המשיך לכתוב במרץ במחברת שלו, לא שם לב למה שקורה סביבו.
"מה הוא עשה?" שאל ביל לא מבין.
"כן, בדיוק, מה עשיתי?" שאלתי והנחתי
את הגיטרה בצד. יש לי חשש יותר מדיי גדול שהיא תיפגע ואז טום יהרוג אותי. לא בא בחשבון.
"בגללך היא זרקה אותי. בגללך." הוא התעצבן עוד יותר וביל קימט את מצחו.
"מי, אדוה?" שאל ביל בטמטום. לא,
השכנה ממול! נו מי כבר יכולה לזרוק אותו?
"למה אתה חושב שזה בגללי?" שאלתי
מבולבל, מתעלם מביל.
"אז למה שהיא זרוק אותי?" שאל בזלזול.
"לא יודע, אולי כי אתה דפוק מדיי?" שאלתי והארי גיחך. הוא סינן איזו קללה וזינק לכיווני בעצבים. איזה מזל שהזזתי
ממני את הגיטרה. נפלתי מהכיסא כשהוא עליי והוא התחיל להרביץ לי. וכמובן שהחזרתי לו.
כי אני דני!
"ריאן! תעזוב אותו!" ביל צעק וניסה
להוריד את ריאן ממני.
"תעוף ממנו!" הארי התעצבן והעיף
את ריאן ממני. דאגי עזר לי לקום וביל החזיק את ריאן שהשתולל בידיו.
"תגיד מה השתגעת?! מה עובר עלייך!?" שאל אותו ביל בעצבים וריאן התעלם ממנו, ממשיך לנסות להשתחרר ממנו.
"מה אתה דפוק!?" טום התעורר לחיים
וזרק על ריאן את העט שלו. "שלא תעיז לגעת בו שוב, זה מובן!?"
"למה מי אתה בכלל?" הוא סינן בעצבים
וטום נעמד מולו, כולו כועס.
"אני תומאס מייקל פלטצ'ר, וכדאי לך להפנים
את זה. כי אם עוד פעם אחת אתה תיגע במישהו שקשור למקפליי, לא יהיה לך טוב." טום
איים עליו בעצבים וריאן נשף עליו בכעס.
"קדימה ריאן, הולכים." ביל גרר את
ריאן אחריו בעוד שהוא ממלמל משהו שהוא אידיוט.
"תודה טום, זה היה... מיוחד." אמרתי
לו והתיישבתי על הכיסא, מנסה לבדוק אם יש לי נזקים.
"מאמא טום לשירותך תמיד." הוא מלמל
ולקח את העט שזרק על ריאן שעכשיו נמצא על הרצפה וחזר למקום שלו, שוקע שוב במחברת.
"הא, ולזה שהעיף ממך את הדביל אתה לא
אומר תודה." אמר הארי נעלב וסובב חצי גב לכיווני. "לא, לא, אין בעיה."
"הארי יקירי." חיבקתי אותו.
"תודה רבה לך."
"אין בעד מה." הוא חייך. "ועכשיו תעזוב אותי, זה מטריד אותי מעט."
"ואני לא מקבל תודה?" שאל דאגי בפרצוף
נעלב והארי מלמל משהו על קנאי. הא, כי הוא בכלל לא כזה.
"תודה שעזרת לי לקום, דוגי." חייכתי
אליו והוא חייך גם.
"תפסיק לבדוק עם יש לך נזקים בפנים, אין
לך כלום."
הוא התיישב לידי.
"הכל בסדר?" אדוה וצליל נכנסו פנימה
בחזרה. "פשוט ביל וריאן יצאו מפה כועסים כאלה."
"כן- כן, הכל מעולה." שיקרנו בהנהון
והן הסתכלו עלינו בחשד. טוב, פרט לטום. הוא עדין עם השיר שלו.
צליל:
אדוה נכנסה חזרה אל מאחורי הבר ואני הלכתי
לכיוון טום, ישבתי על הבר (כן, כן, על הבר, ממש על הדלפק) מולו.
"איך מתקדם השיר?" שאלתי אותו.
"אני לא מצליח לסיים אותו." אמר
לי בייאוש ועזב את העט בכעס.
"הוו... תביא רגע." אמרתי לו
ולקחתי ממנו את המחברת קוראת את השיר.
"קח, תכתוב-
Now all I wanna do is just run away,
But I'll coming back and win in this game.
'couse
to this game need two " אמרתי לו והחזרתי לו את המחברת.
"מה אתה בוהה בי?" שאלתי אחרי
שבהה בי.
"תכתוב את זה!" כעסתי עליו והוא
לא הגיב.
"אוף, תביא." אמרתי ולקחתי את
המחברת כותבת את השורות.
"בבקשה." אמרתי והנחתי מולו את
המחברת.
"מה אתן?" פלט בחצי צעקה.
"הא?" שאלה אדוה.
"מה אתן?" חזר על עצמו.
"בנות אדם?" שאלתי.
"לא!" ענה.
"חייזריות!" קפץ דאגי ודני
כיפכף אותו.
"אתן המושיעות שלי!" אמר.
"את-" אמר והצביע על אדוה
"עזרת לי לסיים להלחין את השיר." אמר "היי! גם לי." אמר דני.
"ואת-" אמר והצביע עליי
"עזרת לי לסיים את השיר."
"בכיף." אמרנו אדוה ואני בחיוך.
"היא סיימה את השיר?" שאל הארי.
"כן, ואני שנה מנסה לעשות את זה,
והיא בשתי שניות עשתה את זה." אמר
טום בהתפלאות.
"הגזמת." אמרתי.
"אדוה מנגנת, את כותבת שירים, ממש
צוות לעניין." אמר טום.
"את מנגנת?" שאל הארי את אדוה.
"כן, על גיטרה רגילה, חשמלית
וקלידים." אמרה בחיוך.
"למען האמת, גם צליל מנגנת."
הוסיפה.
"גם את?" שאל טום והנהנתי.
"על מה?" שאל דני.
"גיטרה רגילה, חשמלית ובאס."
אמרתי בחצי חיוך.
"באס?" שאל אותי דאגי בעיניים
נוצצות והתיישב מולי.
"כן." אמרתי.
"גם אני מנגן על באס." אמר.
"אני יודעת." אמרתי.
"איך?" שאל.
"כשהיית בחנות, ביקשת גיטרת באס, אז
הסקתי מסקנות וזה מה שיצא." אמרתי והוא מחק את החיוך שהיה לו.
"הא, נכון."אמר בביאוס.
"לא נורא, קורה לכולנו." אמרתי
בחיוך והוא החזיר את החיוך.
"אתן ממש השלמתן לנו את השיר."
אמר טום.
"שמחות לעזור." אמרנו אני ואדוה
ביחד.
"חוץ מלנגן ולכתוב שירים ולעבוד, אתן
עושות עוד משהו?" שאל טום.
"כן, אנחנו כותבות סיפורים."
אמרה אדוה.
"מאיפה כל הזמן הזה?" שאל הארי.
"כשרוצים משהו, מוצאים בשבילו את
הזמן." אמרתי.
"אני לא חושב שהייתי מספיק
הכל." אמר דאגי.
"אם תרצה, תוכל." אמרתי לו
בחיוך.
"הכל טוב?" שאלתי את טום לאחר
כמה דקות שהוא בוחן את השיר.
"כן, אני פשוט מנסה להבין איך הצלחת
לסיים את השיר מהר כל כך." אמר.
"בקלות." אמרתי.
"היי, תגידו, אולי בא לכן לבוא מחר
לחזרה שלנו? אנחנו נשמח." אמר טום.
"מחר?" שאלתי והוא הנהן.
"איזה יום מחר?" שאלתי את אדוה
בעברית.
"חמישי." ענתה לי.
"את עובדת?" שאלתי.
"רק מחמש, את?" שאלה.
"מארבע." עניתי.
"אז אנחנו יכולות?" שאלתי.
"נראה לי שכן." ענתה אדוה.
"למה אתן מדברות ככה?" שאל
הארי.
"איך ככה?" שאלתי.
"בשפה הזאת." אמר.
"עברית?" שאלה אדוה.
"למה אתן מדברות עברית?" שאל
דני.
"כי אנחנו דוברות עברית, והתרגלנו
לדבר בעברית אחת עם השנייה, אתה לא יודע עד כמה זה מועיל כשלא רוצים שאנשים יקשיבו
למה שאנחנו אומרות." אמרה.
"זה לא מנומס." אמר דאגי.
"וזה גם לא מנומס שאתה מחטט באף מול
כולנו." אמרתי והוא הוציא את אצבעו מאף שלו מסמיק קלות.
"מצטער." מלמל וצחקנו.
"הוא עושה את זה תמיד! הוא חטטן אפים
כרוני." אמר דני.
"אני אשם? אני לפחות דואג שאף שלי
יהיה נקי." אמר.
"אתה עושה את זה גם באמצע ראיונות,
וזה תמיד מגעיל." אמר טום.
"מה לעשות, אני שומר על האף שלי
נקי." אמר דאגי.
"או שהוא מחפש אוצרות." אמרה לי
אדוה בעברית וצחקתי.
"מה היא אמרה לך? למה אתן
צוחקות?" קפץ דני בפאניקה.
"תירגע, מה אתה נלחץ, סתם היא אמרה
לי שאולי דאגי מחפש גם אוצרות." אמרתי וכולם צחקו.
"אין לי אוצרות באף, יש לי אוצרות
מתחת למיטה." אמר דאגי בחיוך ענק.
"כמו מה?" שאלתי.
"שאריות של פיצה, כדורי פרווה,
תחתונים, הכל." אמר וצחקתי.
"איזה בנאדם לא נקי אתה."
אמרתי.
"תודה, אני חושב." אמר.
"זאת לא הייתה מחמאה." אמרתי.
"לא נורא." אמר וצחק.
"אמרתי לכן, הוא אידיוט בלי כוונה,
זה יוצא לו לבד." אמר דני וצחק.
"כן..." מלמלתי.
"אז אתן באות מחר?" שאל טום.
"כן, למה לא." אמרה אדוה בחיוך.
"יופי, אז תבואו לסופר רקורדס,
האולפנים." אמר טום.
"אוקיי, באיזו שעה?" שאלתי.
" תשע בבוקר." אמר.
"אין בעיה." אמרה אדוה בחיוך.
"רגע, עד מתי את עובדת היום?"
שאל טום.
"אני אמורה לסגור משמרת עוד
שעה." אמרה.
"אז אולי, אח"כ, אחרי שתסיימי,
תצטרפו אלינו, נסתובב קצת, ותכירו קצת יותר את העיר." אמר טום.
"רק אם אתן רוצות כמובן." הוסיף
הארי.
"אתן רוצות, נכון?" שאל דני.
"אממ... מה את אומרת?" שאלה
אותי אדוה.
"זה לא נראה לי מזיק, במילא ריאן כבר
לא נמצא בסביבה, למה שלא תיהני לך?" שאלתי.
"כן, ומה את תעשי? הריי ביל עדיין
בתמונה לא?" שאלה.
"נכון, אבל לא יזיק לי לבלות עם עוד
אנשים נכון?" שאלתי.
"צודקת, אבל איך ביל יגיב?"
שאלה.
"מה אכפת לי? מה אני חייבת לו דין
וחשבון? מותר לי לצאת להכיר חברים חדשים." אמרתי.
"את בטוחה, חבל שתריבו." אמרה.
"מדברת מי שזרקה הרגע את חבר
שלה." אמרתי.
"הוא היה יותר מידי קנאי, זה לא נחמד
בכלל." אמרה.
"מה שתגידי." אמרתי.
"אז בא לכן?" שאל דאגי.
"אנחנו מסכימות." אמרה אדוה.
"יופי, אז איפה אתן גרות? נבוא לאסוף
אתכן בעוד שעתיים בערך? זה יוצא- שמונה בערב." אמר טום.
"אממ... שנייה." אמרתי והוצאתי
את הפלאפון שלי מכיסי.
"המלכה אליזבת 253." אמרתי.
"למה בדקת את זה בפלאפון שלך?"
שאל דני.
"כי לא זכרתי איפה זה." אמרתי
בחיוך עקום.
"יש לה זיכרון פגום." אמרה
אדוה.
"היי!" מחיתי.
"זה בסדר, גם לדני ודאגי יש זיכרון
פגום." אמר טום.
"אז בשמונה נבוא לאסוף אתכן?"
שאל טום ואדוה הנהנה.
"טוב, אז אנחנו לא נציק לכן הרבה,
ואני גם רואה שמתחיל להתמלאות פה, אז נלך, נדבר כבר." אמר טום.
"רגע, מה המספרים שלכם? שיהיה לכל
מקרה." אמרה אדוה והם העבירו לנו את המספרים ואנחנו העברנו להם את שלנו.
"נדבר." אמרנו בחיוך והם יצאו
מהבר- מסעדה.
"מה אני אעשה פה שעה?" שאלתי.
"תארחי לי חברה." אמרה אדוה.
"אוקיי." אמרתי וסופסוף ירדתי
מהבר וישבתי על כיסא בצורה נורמאלית.
"אדוה, בבקשה בבקשה שעכשיו אנחנו הולכות
לקנות אוכל!" צליל התחננה בזמן שראיתי טלוויזיה. "בבקשה."
"טוב נו." מלמלתי וסגרתי את הטלוויזיה,
בוהה בצליל.
"נו קומי כבר!" משכה אותי והספקתי
בדרך לקחת את המפתחות של המכונית שזה עתה קנינו.
"טוב-טוב, מה את כזאת לחוצה?" מלמלתי
ונכנסנו למוסך, שומעות את הצפצוף של המכונית השחורה שפתחתי ע"י השלט.
"אבל רגע!" צליל קראה ונעצרה ליד
הדלת הפתוחה.
"מה קרה?" שאלתי בשעמום ונכנסתי
לשבת מאחורי ההגה, מסתכלת עלייה מבפנים. "נו, את מתכוונת להיכנס?"
"אנחנו הולכות עכשיו לקניות, נכון?"
שאלה ונכנסה סוף סוף למכוניות.
"כן." אישרתי והנעתי את במכונית.
"לאן אז את רוצה ללכת? לספארי?"
"לא, מה ספארי עכשיו?" שאלה בבלבול.
"לא חשוב, קיצר, ייקח לנו זמן לקנות הכל, ואז לשלם, לחזור הביתה ולבשל הכל, אני
אמות מרעב עד שהאוכל יהיה מוכן!"
"יואו דרמה פרינסס, אנחנו נלך למסעדה
לפני הקניות." אמרתי כמובן מאליו והיא חייכה.
"אז עכשיו הכל תקין." הדליקה את
המוזיקה. שירי לינקין פארק הציפו את המכוניות וביחד איתם קולה של צליל.
"אוי וואי." מלמלתי בגיחוך וצליל
המשיכה לשיר בקולי קולות את אותו השיר שהתנגן. "זמיר, אפילו."
"אויש נו, אני שרה מקסים." חייכה
וגיחכתי, ממשיכה לנסוע מרכז קניות שהיה באזור, בתקווה שיהיה שם מסעדה כשרה ונורמאלית
לאכול בה.
בסוף מצאנו איזו פיצרייה שהייתה כשרה בעקיפין
ואכלנו שם להנאתנו.
אחרי שסיימנו לאכול, הלכנו לסופר מרקט שהיה
ליד הפיצרייה, עשינו קניות וחזרנו הביתה.
"צליל." נכנסתי לחדר של צליל כשהשמיכה עליי ועיניים חצי סגורות.
"מממ." היא מלמלה ונשכבתי עלייה.
"איה!"
"קומי." מלמלתי.
"אבל את עליי." היא אמרה והתגלגלתי
לידה.
"עכשיו קומי." אמרתי והתמקמתי בנוחיות
על מיטתה.
"למה?" שאלה והסתובבה לקיר ונתקעה
באמצע הסיבוב. "את שוכבת לי על השמיכה!"
"אוי." מלמלתי ולא הראיתי כוונות
לזוז.
"זוזי כבר!" ניסתה להמשיך את הסיבוב
אבל כל פעם נתקעה מחדש בזמן שהיא עושה קולות מוזרים.
"צריך לקום." אמרתי.
"באמת? את חושבת?" שאלה אותי.
"אני בטוחה." אמרתי בחיוך.
"אז קומי כבר!" צעקה והסתכלתי עלייה
בשעמום.
"בסדר, מה את צועקת?" שאלתי וניסיתי
לזוז. "אין לי כוח."
"יאללה, יאללה! קומי כבר!" אמרה
ודחפה אותי אל הרצפה.
"אווי." אמרתי כשנפלתי בחבטה על
הרצפה.
"סליחה." אמרה לי וחזרה לישון.
"היי! חצופה! קומי כבר!" צעקתי לה
והתיישבתי על הרצפה. "יאללה! לקום! צריך
להיפגש עם ביל וריאן."
"כבר, כבר." מלמלה.
"עכשיו!" צעקתי והיא נבהלה, קמה
במהירות מהמיטה.
"חייב?" שאלה במבט מתחנן.
"קדימה, למקלחת." לקחתי ממנה את
השמיכה ודחפתי אותה לתוך המקלחת שלה.
"אוף." שמעתי אותה ממלמלת והלכתי
לחדר שלי, להתארגן גם אני.
"תזכירי לי למה אנחנו נפגשות איתם."
ביקשה ממני כשישבנו במטבח לשתות קפה.
"ריאן התקשר, ושאל אם בא לנו להיפגש ולשבת
קצת ביחד, עכשיו כשאנחנו פה, אז אמרתי שבסדר." אמרתי לה.
"מתי בדיוק אנחנו אמורים להיפגש?"
שאלה.
"הוא אמר שבערך בעשר הוא יבוא עם ביל
לאסוף אותנו." אמרתי.
"ומה השעה עכשיו?" שאלה.
"שמונה בבוקר." עניתי לה והיא נחנקה
מהקפה.
"לא למות בבקשה." אמרתי.
"מה שמונה?!" שאלה.
"שמונה." אמרתי.
"אבל יש עוד שעתיים! אני יכולתי לישון!"
התמרמרה.
"לא חשבתי שתקומי כל כך מהר." אמרה.
"תודה..." מלמלה.
"אז מה נעשה עכשיו?" שאלה.
"לא יודעת." אמרתי.
"אני הולכת לראות טלוויזיה אולי יהיה
איזה משהו נחמד לראות." אמרה וקמה מהכיסא עליו ישבה הולכת אל הסלון.
"ואני אשאר לי פה לבד? למה מה קרה?"
מלמלתי והלכתי אחריה.
"מה את רואה?" שאלתי והתיישבתי לידה
על הספה.
"אקסטרים מייקאובר." ענתה לי.
"יאא! מה הם עושים היום?" שאלתי.
"הם בונים בית למשפחה שכמעט כולם שם לקויי
ראיה." אמרה.
"אוה." מלמלתי וצפיתי ביחד איתה
בתוכנית.
"אוף נוו! אינעל דינק עם הטלפון הזה."
שמעתי אותה ממלמלת וראיתי שהיא קמה מהספה.
"הלו?" ענתה לטלפון בטון כועס למדיי.
"מה?" שאלה.
"כן. לא. למה? איך? מה? אתה רוצה לשגע
אותי?!" היא דיברה לטלפון.
"מה קרה?" שאלתי.
"החבר הדפוק שלך רוצה לטמטם אותי."
אמרה.
"הוא לא מטומטם ותביאי לי אותו."
אמרתי לה והיא הביאה לי את הטלפון.
"פשוט מוזר הבנאדם." מלמלה.
"לא, זאת את שקשת הבנה." אמרתי לה
והיא החזירה לי מבט.
"מה?" מלמלתי והנחתי את הטלפון על
אוזני.
"כן." אמרתי.
"או, סופסוף מישהי שאני יכול לדבר איתה
והיא תבין אותי." אמרה ריאן מעבר לקו.
"כן, מה לעשות." מלמלתי.
"מה קורה?" שאל.
"מעולה, צליל ואני רואות אקסטרים מייקאובר.
מה איתך?" אלתי.
"מעולה, אז תקשיבי, עוד כמה דקת אני וביל
נהייה ליד הבית שלכן, אז תהיו מוכנות." אמר.
"טוב." מלמלתי.
"ביי." אמר.
"להית'." השבתי וניתקתי.
"מה?" מלמלה צליל.
"הם עוד כמה דקות באים." אמרתי.
"אוה." מלמלה.
"מה? כבר עברו שעתיים?" שאה.
"זו תוכנית ארוכה, וגם ראינו שתי תוכניות."
אמרתי לה והיא החזירה לי מבט עקום.
"יכולתי לישון." התמרמרה.
"אוח' שתקי!" אמרתי לה והכיתי אותה
בראשה.
צליל:
"משעמם לי." מלמלתי כשהלכנו אני
וביל לבד.
"מה את רוצה לעשות?" שאל.
"ממש בא לי לנגן." אמרתי.
"אז תנגני." ענה.
"על מה?" שאלתי.
"בואי לחנות מוזיקה תנגני." אמר.
"בושות." אמרתי.
"פ'חח, רק לך זה בושות, נכון." אמר.
"חחח." גיחכתי.
"אתה יודע מה אני צריכה עכשיו?"
שאלתי אותו.
"גלידה?" שאל.
"נכון!" עניתי והוא חייך.
"אבל לא על זה חשבתי." אמרתי.
"אז על מה חשבת?" שאל.
"אני צריכה עבודה." אמרתי.
"למה עבודה?" שאל.
"כדי שאני אעסיק את עצמי בזמני הפנוי."
אמרתי.
"איזו עבודה את רוצה?" שאל.
"עבודה מהנה? שאלתי.
"מממ... כמו מה?" שאל.
"לא יודעת." מלמלתי.
"אולי תבואי לעבוד איתי?" שאל.
"איתך?" מלמלתי.
"כן, איתי, בחנות במוזיקה! יהיה ממש כיף
ואנחנו גם בדיוק מחפשים עובדים." אמר.
"בטוח?" שאלתי.
"ברור, וחוץ מזה, בטוח יקבלו אותך, את
גם מנגנת, גם מבינה קצת בכלי מוזיקה, וגם יש לך פרוטקציות." אמר והרים את גבותיו.
"איזה כיף לי." אמרתי וחיבקתי אותו.
"אז יאללה! בואי כבר עכשיו." אמרה
ומשך בידי אל עבר כיוון לא מוגדר.
אדוה:
"אז, מה ככה?" שאל אותי ריאן.
"אתה יודע, חיים." אמרתי בחיוך.
"אני יודע." מלמל.
"אוף, אתה יודע משהו, עכשיו אני מבינה
שהולך להיות לי פה ממש משעמם." אמרתי.
"למה משעמם? אני פה." אמר בחיוך.
"כן, אבל לא תמיד נהייה ביחד." אמרתי.
"מה עשית בקליפורניה בד"כ?"
שאל.
"אממ... הייתי עובדת בתור ברמנית במלון?"
ספק אמרתי ספק שאלתי.
"ברמנית?" שאל בהרמת גבה.
"בקטנה כזה." עניתי במבוכה קלה.
"ואת מעוניינת לעבוד גם עכשיו בתור ברמנית?"
שאל חיוך זומם.
"זה יהיה חביב, אבל איפה בדיוק אני אמצע
מקום שמחפשים בו ברמניות?" שאלתי.
"אני מכיר מקום." ענה.
"אפשר ללכת לראות?" שאלתי בחיוך
קטן.
"ברור." אמר והמשכנו ללכת, מדברים
תוך כדי.
צליל:
אחרי שאני וביל הלכנו לחנות מוזיקה בה הוא
עובד, והייתי בראיון עבודה, שהיה מאוד קצר, חזרתי הביתה לספר לאדוה שהתקבלתי לעבודה.
"היי." אמרתי לאדוה שבדיוק עמדה
מחוץ לדלת פותחת אותה.
"היי." החזירה לי.
"מה קורה?" שאלה ונכנסנו לבית.
"פשוט מעולה. מה איתך?" שאלתי.
"אני מצוין." אמרה.
"יש לי משהו לספר לך." אמרנו ביחד.
"באמת? מה?" שאלנו שוב שיחד.
"את קודם." אמרנו, כמובן, שוב ביחד.
"דיי כבר!" התעצבנו אחת על השנייה.
"נו! די!" צעקנו שוב.
"טוב." מלמלתי.
"יאללה! ספרי מה החדשות המרגשות."
ביקשתי ממנה.
"אני מתחילה לעבוד ממחר בבר שבסוף השכונה."
אמרה.
"ואוו! מגניב לך." אמרתי.
"כן, מה איתך? מה את רצית לספר לי?"
שאלה.
"אני מתחילה, גם ממחר, לעבוד ביחד עם
ביל בחנות מוזיקה ההיא שקנינו בה את הכלים החדשים." אמרתי לה והיא חייכה.
"תעבדי עם ביל הא?" שאלה.
"כן." אמרתי בחיוך גדול.
"מזל טוב." אמרה.
"תודה, גם לך." אמרתי לה וחייכנו.
"אז אני הולכת לאכול, למה כל ההליכה הזאת
עשתה אותי רעבה." אמרתי והלכתי למטבח.
"את פשוט שמנה." שמעתי אותה ממלמלת
והיא הלכה לחדרה.
"תודה...?" אמרתי ספק שאלתי.
כעבור שבוע:
אני ואדוה כבר התמקמנו בלונדון, בערך.
והתחלנו לעבוד בעבודות שלנו.
זה ממש נחמד.
כרגע אני בעבודה, שעת צהריים, דיי ריק בחנות.
עמדתי על יד הקופה בשעמום, לא נראה היה שמישהו
הולך בכלל לפנות אליי בקרוב אז הוצאתי את הספר שלי מהתיק והתחלתי לקרוא בהנאה.
"סליחה?" שמעתי קול קורא לי.
"כן?" שאלתי כשאני סוגרת את הספר
ומכניסה אותו לתיק.
"אני צריך, אמממ... גיטרה." אמר
והרמתי את ראשי להסתכל מי זה.
"מאוד מדויק התיאור שלך." אמרתי
לו בגיחוך.
"אממ, כן אה... גיטרת באס." אמר.
"באס? אוקיי, זה שם." אמרתי לו והצבעתי
לכיוון הגיטרות שהיו מסודרות במקום מסוים.
"אממ... אבל אני רוצה גיטרה אחרת."
אמר.
"מה זאת אומרת אחרת?" שאלתי.
"אני רוצה גיטרה יפה..." אמר.
"כל הגיטרות שם יפות." אמרתי.
"אני לא אוהב אותן, יש לך משהו להציע
לי?" שאל.
"אממ... כן, יש את הגיטרות שבחלון ראווה,
יש את הגיטרות שעומדות שם וממ... זהו." אמרתי.
"ומה את היית ממליצה לי לקחת?" שאל.
"אני הייתי ממליצה על האדומה ההיא שם."
אמרתי והצבעתי על גיטרת באס אדומה יפה.
"יש לי כבר גיטרה אדומה." אמר בפרצוף
עקום.
"ואני הייתי אמורה לדעת את זה?"
שאלתי אותו.
"תגידי, את מפה?" שאל.
"מה? מה זה קשור? רצית גיטרה לא? וכן,
אני מפה למה?" שאלתי.
"את בטוחה שאת מפה?" שאל.
"כן, אני בטוחה שאני מפה." אמרתי.
"טוב..." מלמל.
"אתה רוצה גיטרה או לא?" שאלתי אחרי
שבהה בי כמה דקות.
"כן, גיטרה." אמר כ"נזכר".
"יש לך משהו אחר להראות לי?" שאל.
"אממ... כן, בוא איתי." אמרתי ועברתי
את הדלפק נעמדת מולו.
"אתה בא?" שאלתי כשהתחלתי ללכת וראיתי
שהוא עדיין עומד ליד הקופה.
"כן, כן." מלמל והתקדם לעברי.
"תראה, אני לא יודעת אם אתה אוהב את הצבע
הזה, או אם יש לך גיטרה כזו כבר, אבל אני אישית חושבת שזו גיטרה מאוד יפה." אמרתי
והראיתי לו גיטרה צהובה עם פסים כסופים, גיטרה ממש יפה.
"היא באמת יפה." אמר מתפעל ממנה.
"יפה כמוך." אמר לי בחיוך חושף שיניים.
"מממ... תודה?" מלמלתי.
"בבקשה." אמר.
"אז, אתה לוקח את הגיטרה?" שאלתי.
"כן." אמר.
"אוקיי, בוא." אמרתי והובלתי אותו
לקופה.
חזרתי לעמוד מאחורי הדלפק והתבוננתי בו.
"הכל טוב?" שאלתי אותו.
"כן, למה שלא יהיה?" שאל.
"לא יודעת, אתה מוזר." אמרתי.
"תגידי, את רצינית שאת מפה?" שאל.
"כן! למה אתה שואל את זה?" שאלתי.
"כי זה לא נראה כאילו את מפה." אמר.
"טוב, רק עברתי הנה לפני שבוע בערך, אני
עדיין חדשה באזור." אמרתי לו והוא חייך.
"אז, אם רק עברת הנה, זה אומר שאין לך חבר." אמר ונשען על הדלפק מתקדם לעברי.
"לא..." מלמלתי.
"אז... מה את אומרת שאני ואת..."
התחיל לומר אך קטעתי אותו "תראה, אני לא ממש מכירה אותך, והמחשבה שלך לגמרי שגויה,
נכון אני חדשה פה אבל יש לי חבר מצטערת, תצטרך למצוא מישהי אחרת."
"אבל אמרת לי לא!" התגונן.
"אמרתי לא על המחשבה שלך." אמרתי.
"אבל, אבל, אבל..." מלמל.
"תגיד הכל בסדר איתך?" שאלתי אחרי
שהתחיל למלמל כל מיני דברים.
"אתה מתחיל קצת להטריד אותי עם המלמולים
האלה, אני אקרא להנהלה." אמרתי לו.
"לא צריך הנהלה, למה ישר הנהלה?"
התגונן.
"לא יודעת. אתה מוזר." אמרתי.
"גם את, אז מה?" שאל.
"אני מוזרה? חוצפן!" אמרתי.
"אני חוצפן? את זאת שלא עוזרת ללקוחות!
אני... אני... אני אתלונן עלייך!" איים.
"ומה בדיוק תגיד?" שאלתי אותו מתחכמת.
"שלא עזרת לי למצוא גיטרה." אמר.
"כן, זה מאוד עזר לי שאמרת שאתה רוצה
גיטרה יפה! מאיפה לי לדעת מה יפה בעיניך?" שאלתי.
"את אמורה לדעת." אמר.
"אני לא!" אמרתי.
"כן את כן!"
"לא אני לא!" התווכחתי איתו.
"היי, צליל, מה קורה כאן?" שאל ביל
שבדיוק נכנס לחנות אחרי ההפסקה שלו.
"האדון הזה, החליט להטריד אותי וזה מעצבן,
אתה מוכן לטפל בו אתה? אני יוצאת להפסקה." אמרתי ועברתי את הדלפק יוצאת מהחנות
לנשום קצת אויר.
"איזה בנאדם מוזר." מלמלתי והתיישבתי
על ספסל שהיה שם.
"מה השעה בכלל?" מלמלתי והוצאתי
את הפלאפון שלי מכיסי.
"אוה, רק שלוש, יש לי עוד שעה עד שאני
מסיימת לעבוד להיות." מלמלתי.
"יאא! יש לי הודעה." מלמלתי כשבדיוק
היא התקבלה.
' היום הולכים שוב לאכול בחוץ, אין לי כוח
לבשל, תבחרי מקום, איזה שבא לך.' – אדוה.
'פיצה זה בסדר?' שלחתי לה.
'פיצה זה גולש בטוב.' השיבה לי.
חייכתי והכנסתי את המכשיר לכיס חזרה.
נכנסתי שוב לחנות רואה את ביל יושב על הכיסא
שעל יד הקופה בשעמום.
"היי." אמרתי ונעמדתי ל ידו.
"היי." אמר בחיוך.
"מה קורה?" שאלתי.
"מעולה, מה איתך?" שאל.
"בסדר, הבחור ההוא קצת הטריד אותי."
אמרתי.
"מה הוא עשה?" שאל.
"הוא מלמל כל מיני דברים מוזרים, אידיוט."
אמרתי וביל חייך.
"לא נורא, העיקר הוא הלך כבר." אמר
והושיב אותי עליו.
"נכון." מלמלתי והשענתי את ראשי
על כתפו.
"מה את עושה היום בערב?" שאל.
"אני ואדוה יוצאות לאכול בפיצה."
אמרתי.
"הוו..." מלמל.
"אולי את וריאן תצטרפו?" שאלתי.
"לא נראה לי, אולי בפעם אחרת." אמר.
"טוב." מלמלתי בחיוך עקום.
"זה בסדר." אמר וחייך אליי, החזרתי
חיוך.
"אוף, ביל משעמם לי." התלוננתי.
"אז תעסיקי את עצמך." אמר.
"איך בדיוק?" שאלתי.
"קחי גיטרה ותנגני." אמר.
"לא בא לי, אולי אתה תנגן לי?" שאלתי.
"טוב." אמר והקים אותי מעליו כדי
שיוכל לקום ולהביא גיטרה.
"אני בבית." הכרזתי כשנכנסתי הביתה.
"היי." שמעתי את אדוה אומרת וראיתי
אותה יוצאת מהחדר שלה.
"היי." אמרתי והנחתי את התיק שלי
על השולחן שעל יד הדלת.
"אין לי כוח לבשל היום." אמרה.
"כן, אמרת לי." אמרתי.
"אז נלך לפיצה, בסדר?" שאלה.
"ברור, אין כמו פיצה." אמרתי לה
והיא צחקה.
"את ממש שמנה." אמרה וחזרה לחדר
שלה.
"אני הולכת לישון." אמרתי לה.
"טוב מתי את רוצה ללכת?" שאלה.
"בערב, בסביבות שמונה וחצי ככה."
אמרתי.
"הוו, טוב, אבל תתעוררי." אמרה.
"טוב." אמרתי והחלפתי את בגדיי לפיג'מה.
נכנסתי מתחת לשמיכה החמה ונרדמתי.
"יאללה, צליל, לקום! הולכים לאכול."
שמעתי את אדוה בתוך חלומי המתוק.
"מממ..." מלמלתי.
"יאללה! קומי." אמרה וקמתי.
"תתארגני ונצא." אמרה ונכנסתי למקלחת
שהייתה בחדרי.
התקלחתי מקלחת זריה ויצאתי מתלבשת מהר והלכתי
את הסלון.
"באתי." אמרתי והיא חייכה.
"בואי נלך." אמרה ויצאנו מהבית אל
עבר המוסך נכנסות למכונית שלנו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
השופטות(:
