עלובי החיים האמיתיים, אינם אנשים שאף אחד לא יודע את שמם, אינם חסרי זהות, חסרי בית, אינם סוחבים עשרות שנים של כאב בליבם, אינם זוכרים את מות אביהם, או גרוע מזה, את מות בנם. אינם אלו המכירים את סמטאות העיר ומתכסים בשמיכות קרטון. אינם אלו הסובלים מהקור בליבם של בני אדם יותר מזה שמקפיא את עצמותיהם בלילות גשומים.

עלובי החיים האמיתיים מסתובבים עם תעודות כחולות וחוגרים שחורים, הם חוזרים למיטה חמה עם מצעי פליז שציפו במיוחד עבורם.

עלובי החיים אוכלים מרק תרד ונגעלים מבשר, הם שותים משקאות משכרים בכמויות מדודות, שישביעו את נפשם הרעבה לשכוח.

כשהם משתכרים בפאבים שכונתיים ומסתכלים על עלובות יפות כמוהם, דוקר ליבם מהפחד שיכשלו במשחק.

בבקרים מטיילים העלובים בנחלים בין הרים, מכירים מסלולים, פותחים מפות ומציינים נקודות,

הם מכינים קפה שחור על ראש הר עם נוף מרשים אותו בולעות עינייהם בתאווה, עד המשחק הבא.

עלובי החיים האמיתיים מתנשקים ומתחבקים, מתנדבים ואוהבים - לפעמים חזק כל כך שהם שוכחים כמה הם עלובים.

בלילות הם פושטים את הבגדים ותחת מצעי הפליז בניחוח הדרים,

הם נזכרים, הם נבהלים - שזה הוא רק יום אחד מבין רבים שבו הם לא היו עלובים.

שמחר בבוקר ילבשו שוב את המדים. 

קטרינה.