פריז בוכה על האהבות שנגמרו.

אחרי שבעה ימים של שמש, השמים של פריז הפכו אפורים בבוקר של הטיסה שלי, גיגלתי את המזוודה בנוטרדם דה נאזארט מנסה לאתר את תחנת המטרו הקרובה מבעד לטיפות הגשם.

שלושה כלי תחבורה שונים והנה אני עומדת מול עשרות צרפתים שמשתרחים בשובל ארוך בכניסה ל'אורלי' ולא מאמינה.

הטבעיות הזו שבה טיילתי ברחובות, 'בונז'ור' ו'מרסי' שהפכו כל טבעיים ושגורים גרמו לי להאמין שהחוויה הזאת לא תגמר, שעוד רגע ואגיע חזרה אל הבלוק ואעלה במדרגות המטפטלות לדירה, עוד רגע ואחלוף על פני אינספור התיירים שמחכים לראות את הפלאים שמתרחשים בנוטרדם דה-פרי, עוד רגע ושוב אלך על השביל הצמוד לקנאל, כל כך צמוד שנדמה שמשב רוח אחד ואמצא את עצמי במים. 

אני חוששת לומר, אבל נדמה שלראשונה מזה שנים הרגשתי בבית. 

בבית?

"שו נו סה-פה פראנסה" היה המשפט השלם היחיד שידעתי בצרפתית, ממש כמו ההורים שלי בתחילת שנות ה-90 משוטטים ברחובותיה הטרם מוכרים של תל-אביב בין גורדי השחקים שעולים לגובה ומלמלים במבטא מקולקל "אני לא מדבר עברית".

נולדתי לטייל, נולדתי להרגיש את ההיסטוריה תחת רגלי, נולדתי לשוטט, נולדתי לנהל שיחות בשפה מקולקלת שאני כמהה לדעת, נולדתי להיות עולה ויורדת ואישה ללא ארץ, ותינוקת ללא מיטה, וילדה ללא אדמה. נולדתי לעולם.

עזבו אותי מחלקות מסומנות, מגבולות, מאלפי מילים חסרות שפה, עזבו אותי מקשר ארוך טווח- עם אדמה, עם שורשים, עם אנשים. אינני עץ, אני העלווה. 

פריז אולי בוכה על אהבות שנגמרו, אבל אני לא. לפחות לא עכשיו.