אני מתעוררת ב3 בלילה, שהופך לבוקר כשהמטרה היא מסיבת טבע.. רק מסך הטלפון זוהר אליי מתוך החשכה, צועק לי בצלילים בועתיים שהטכנולוגיה לעולם אינה נרדמת. 'י' בסדר?' מופיע לי על המסך ואני תוהה למה שחברה שלא תמכה בקשר שלנו (מטעמים חברתיים כמובן) תרצה לדעת מה קורה איתו בעיר האורות.

אני נכנסת לווינט, מקללת את עצמי בזמן שהדף נטען על שאני נכנעת ברגעי משבר לחדשות המיינסטרים.

התמונות מלאות בדם, פריז נראת בתמונות כמו בציורים מימי המהפכה שראיתי רק לפני חודש במוזיאויו דה אורסי. 'אתה בסדר?' אני מקלידה לו בעין אחת פתוחה, והוא כהרגלו, מחובר גם בשעות הקטנות עונה אחרי דקה. יומיים אחר כך הוא כבר יתראיין לערוצי הטלוויזיה השונים והפיד של הפייסבוק לא יתן לי לשכוח לרגע (עוד פעם פייסבוק, נו באמת קטיה!), יעמוד שם עם המעיל השחור שלו ברחובות הקרים, לא יישר מבט למצלמה, יגמגם מעט בהתחלה ואז יצא מזה באלגנטיות אופיינית. 

אני גוררת את עצמי מהמיטה של החברה אל האוטו שיקח אותנו לעולם צבעוני מלא באנשים שדפקו מספיק קרטונים כדי להצדיק את טיפשותם.

שוב אני שואפת ונושפת, עד שאני מצליחה לנשוף אותו מהמחשבות שלי, רוקדת עד שאצליח להזיע אותו מהגוף שלי, שותה עד שאוכל להקיא אותו מתוכי. 

השמש עולה למרכז השמיים.

'אלוהים, שמעתם על מה שקרה בפריז?' מישהו אומר כשאני מתיישבת לנוח. אני מסתכלת לעברו במבט הכי שונא שיכולתי לדלות מתוך מאגר החיוכים המסטולים שלי, על שהחזיר אותי מהיכולת לעוף רחוק משם - עיניים עמוקות, גומות שרואים מקילומטרים, שרירים בולטים אל מחוץ לשרוולי החולצה הפסיכודלית שלו.

בוא נדבר קצת על פריז, מותק. אני נשכבת לצדו על המחצלת ומאפשר לו ללטף אותי.

-

קטרינה.

בעיקר חסרת מילים.

אל תכנעו לשנאה.