מה קורה כשקרקע אחת אינה יכולה לספק אותך? מה קורה כשאת מתמכרת לתנועה? 

כשאת מתמכרת לדרך החולפת מעבר לזגוגית, לשדות ירוקים רחבי ידיים, למבנים גוטים עמוסי צורות, למדבר צחיח מעוטר שיחי זהב.

הנוף, כל עוד הוא משתנה, שובה אותך בקסמו. 

מה קורה כשאינך יכול לחיות עוד מבלי לנוע? מבלי להרגיש את הקרקע נשמטת תחת רגלייך ומתחלפת, בכמות קמ"שים משתנה, לאחת אחרת. 

אלפי קילומטרים ברכבות, מאות קילומטרים באוטובוסים, עשרות אלפי במטוסים. 

את יכולה להיות בכל מקום אליו כלי תחבורה מגיעים, בכל מקום אליו הרגליים או האופניים יצליחו לסחוב. 

ומשם זאת רק - את. 

את וקצת-יותר-ממה-שצריך קילוגרמים על הגב.

את ונחלים. את והרים. את ויערות, את וערים עמוסות בני אדם שלא מסתכלים אחד לשני בעינים.

את ואנשים טובים בדרך. רק אל תפסיקי לצעוד.  

זאת רק דרך אחת מעשרות שיגיעו אחריה, שביל אחד ממאות שבילים.

-

אני מלאת הערכה לכל אחד שנקרה בה. 

ממשיכה לצעוד,

קטרינה. 

-

הייתי יכולה לכתוב כל כך הרבה מילים על כמה משמעותי אתה במסע שלי, כמה כל צעד מלווה בחשבון נפש.

במיוחד אותם רגעים שנראים לכאורה כרגעי מעבר, הם דווקא אלו שמלמדים אותי הכי הרבה.

אבל אני לא אעשה את זה.