בשנה שעברה עבדתי כמדריכה בבית ספר בינלאומי.

באחד הימים בסמינר פתיחה שלנו, המנהל של המחלקה חילק לנו שטרות צעצוע ורשימה של תכונות. 

"התכונות.." הוא הסביר "יעמדו למכירת חיסול. אתם תוכלו לרכוש תכונה אם אתם חושבים שהיא חשובה לתפקיד הדרכתי... אם זו תכונה שחשוב שתהיה למדריכה, תעמידו הצעה ואנחנו נבחר את המחיר הגבוה ביותר". 

בסוף הפעילות סיימתי עם תכונות לא-בהכרח-קשורות כמו "רדיפת צדק" ותכונות-שאינן-תכונות כמו "היכולת לנגן בגיטרה".

להגנתי, זה לא נבע מכושר שיפוט קולקל אלא מאפס כישרון במכירות חיסול.   

מזל שבחיים אין מכירות חיסול על תכונות ושאף אחד לא באמת מלמד אותך איך להיות מדריכה, אין ספר חוקים או דברות 'עשי ואל-תעשי'. יכולות ההדרכה שלך נמדדות בהצלחות ובטעויות שרוקמות, צעד אחר צעד, את רשימת האל-תעשי האישית שלך. 

נהנתי מהתפקיד שלי. אני יכולה לומר מבלי להסס שזאת העבודה הכי כייפית שאי פעם הייתה לי.

זכיתי להכיר את הארץ כמו שבחיים לא הכרתי (מצדה 5 פעמים, בחמישה חודשים, ב5 בבוקר - אבל מי סופר?), הכרתי חברים מדהימים מכל העולם שכנראה ישארו בליבי לעוד שנים, גם כשיהיו בקצה השני של הגלובוס. לגלבוס לא יכול להיות קצה, אבל ניחא. 

וגם - לישון לצד טלפון חירום בשבתות גם בתקופת מבחנים, לרוץ באמצע ארוחת שישי למעונות כי ילדים זרקו אבנים לעבר אחד הסטודנטים. שמועות על סטודנטים שאוכלים חתולים במעונות. הטרדה מינית. דכאון קליני. מעצר. וכל זה בבליל אווירת השלום הירושלמית הקבועה.   

אני רק יכולה להגיד על כך תודה. היום.

כי הודעה אחת. חצי שנה אחרי. מסטודנטית אסירת תודה עשתה לי את השבוע.

והזכירה לי איזו מתנה זו להיות מדריכה. 

#קיטש.

קטרינה.