ושוב את אורזת מזוודות וממלאת טפסים, בתיקיות פלסטיק את אוזרת מסמכים, לכיס צדדי בתיק את דוחפת כרטיסים. 

ושוב את עולה על רכבת, או אוטובוס, או בחיי הפאר הניו-יורקרים שלך אולי אפילו מונית. 

שתקח אותך רחוק מעצמך, שהכרת עד עכשיו - מהחיים בהם נאבקת כדי להפוך להיות מי שאת. 

והפנים שהיו לך, בתקופה הזאת, פתאום נראות מטושטשות בכל התמונות והצל שלך נעלם מהרחובות אותם עזבת. 

והעקבות שלך כבר לא נראות בחול, הדמעות שלך כבר התנדפו מכל הכריות עליהן אי פעם בכית. וכריות אחרות מחכות להן שם, בריק שהוא העתיד שלך שעוד טרם הכרת. הן שוכבות להן שם בשלווה עד לרגע בו תחליטי שהגיע הזמן לבכות. 

הגיע הזמן לבכות על החיים שהשארת מאחור, ברצון, על הרחובות שכבר לא יהיו שלך אף פעם, אך יהיו שלך לתמיד. כי הלב שלך הוא נושא עימו את כל הנופים שראית, את כל ההרים עליהם עלית, את כל הגגות עליהם נישקת בתשוקה, את כל פינות הרחוב בהן הבטת ברחמים וקיווית שהחיים היו יכולים להיות בהירים יותר לפעמים. 

הם לא רבים. 

הם לא רבים הרגעים של עצב, של שברון.

הם לא רבים הרגעים שבהן את יודעת בוודאות שזה הוא יומך האחרון.

הפעם האחרונה שבה תיהי האדם שהיית עד כה. האדם שנלחמת להיות. האדם שרצית לבכות החוצה על כל אותן הכריות. 

-

אם החיים שלי היו מחזה, היה זה סוף המערכה 

קטרינה.