קח אותי איתך למדבר, אל גבעות שממה

תעטוף אותי בשמיכת חולות,

תשטוף אותי בגרגרי דממה.

קח אותי אל דרכים שלא נצעדו, 

אל שבילים שלא סומנו, 

אל ערים שלא נוסדו. 

או שמא נוסדו אך נהרסו קליל 

כי לא נמצא בהן אף לא צדיק אחד. 

שצעד 

וצעד 

עד שלא יכל עוד, להותיר מאחור 

את עצמו,

את עיר הולדתו

את חטאו 

והוא. 

היה חייב להביט. 

ולא זע עוד. 

מלח.

קח אותי אל מים מלוחים, אל גלים,

תעטוף אותי בכחול עמוק,

בזכרון מתוק

של ילדות בין הטיפות, 

של נוף שהיה שם - מבעד לווילון.

שליווה אותי,

צעד אחר צעד

טיפות מלוחות שהתערבלו בטעמן של נשיקות

והפכו טיפות מרות של משקאות זולים

מכההי חושים

ששאבו אותי שנים

בעיר החטאים 

אל דממת מדבר

עד שהייתי לנציב מלח. 

אני עצמי.