העיר מתרחקת.

היא נעלמת אל בין ענני הגשם השחורים 

שלפני רגע קט עוד טפטפו גם על ראשך.

את אומנם ממריאה באוויר, אבל נפשך שוקעת. 

בורחת מעצמך שהכרת. 

העיר נעלמת. 

את לוקחת נשימה עמוקה אחרונה.

את ממלא את הריאות באוויר מטוסים דחוס, 

דוחסת זכרונות עד שתחזרי. 

את חוזרת אל עולם שבו שיננת כי את אחרת.

נוחתת אל בין המדבריות המוכרות 

שחולתיהן ילחשו עבר 

שהרשת לעצמך לשכוח כשהתרחקת מספיק. 

אבל עכשיו את קרובה. 

וכשאת קרובה כל כך,

את מרשה לעצמך לשכוח שכבר סלחת לעצמך. 

-

אני לא רוצה לשנוא את זה. 

אבל אני שונאת. 

ק'.