אני תמיד חוזרת להטביע בך את יגוני. 

בכל יום אחר, אני יכולה לחלוף על פניך,

אני יכולה להתעלם מקיומך באותה הקלות בה אני מגיעה אליך ברגעי משבר. 

ואתה כמו עבד נאמן, כמו שפחה צמאה. תמיד תבקש עוד. 

כי מה לך.

כי אני מעניקה לך את מהותך. 

ואם אזלה מהותי ממני?

עדין תבקש. 

עדין תתחנן שהשקה אותך בנוזל גופי. 

שאיתו גם יחד ינזלו אותיות 

כנועדו להיות מלוות האחת בשניה 

עוד דמעה ואות דמעה

וכשאפסיק תשווע לעוד.. 

תציע לי זכרונות מסודרים באריזות קטנות שסידרת בשורות מדויקות לבדך 

תפתה אותי,

למלא את עצמי בעצמי.

תציע לי עולם,

במרחק לחיצה. 

ותסיים בשאלה -

תצוגה מוקדמת? או שמירה?