אני חולה. בהוסטל בספרד.
אני מרגישה את המוח שלי בוער ואת הדופק קורע את הרקות.
איכשהו בין ההשערות המטושטשות וההזיות מהכדורים שלא לקחתי אתה שוב שם, חלק מבליל המחשבות שהבטחת לא להשלות את עצמי בהן, רק לנתח. בתקווה שבפעם הבאה אעשה טעויות חכמות יותר, אהיה שקולה יותר, אתחשב יותר בכמה מטושטשת המציאות יכולה להיראות לפעמים.
אני תוהה, במידה והיינו יוצרים משוואה ומורידים את כמות רגשות האשם והחרטה האם היה יורד יחד איתם גם רגש הכמיהה אליך.
לעולם לא אדע.
הגיע הזמן להשלים עם זה!
מעניין אם זה קל לך יותר...
אני מרגישה את החום שלי עולה .
הצילו.
ק.