אני חוזרת לאיסטנבול. אני יושבת על הכסאות האדומים של האוטובוס שחולף על פני קילומטרים של מפעלים צפופים. אני בוהה במסך עליו מרצד המסלול ושמות תחנות בשפה לא מוכרת. אני משננת בראשי את השם שאמר הנהג, אך כשהאוטובוס מחליק אל תוך מפרץ העצירה אני מזהה את המקום, אוספת את חפצי ומבלי להביט לאחור צועדת לעבר המעבורת.

הכל מתרחש כמו שזכרתי. אני מניחה את התיק על הרצפה בין רגלי, ספסליה הלבנים של המעבורת מלאים באנשים יחידים וזוגות, אישה צעירה בחיג'אב צבעוני מגלגלת עגלה. גבר בשנות ה-60 לחייו עם שפם עבות ממהר להציע לי תה עם שתי קוביות סוכר על צלחת מעוטרת. אני עוטפת את עצמי בצעיף, מושיטה לו מטבעות שהצלחתי לאסוף מארנק הבד שבידי ולוגמת מהמשקה המהביל.

לפתע אני לבד. במעבורת ריקה שמתנדנדת על הגלים ורוח פרצים מבדרת כל שערה על גופי. זאת הפעם הראשונה שאני מבחינה שאתה לא שם. אני מנסה לשחזר את הנסיעה, אולי התפצלנו בדרך? לאן יכולת להיעלם? לרגע לא עולה בדעתי שמעולם לא היית.

הרוח מתחזקת. ראשי המסגדים מבצבצים בפיסת האדמה הרחוקה, מנצנצים מבעד לערפל כמו ארמון דיסני מזרחי. כמו סיפורי אלף לילה ולילה. השמים מתחילים להשחיר, צבעם האדמדם נצבע בפסים כהים ואורות זוהרים נדלקים על האדמה המתקרבת, כבהנפת שרביט.

מוכר התה חולף על פני אוחז במעקה, הוא מסמן לי בידיו שהגלים מתחזקים וכדאי להיכנס פנימה. הוא ממלמל מילים שאני לא מצליחה לשמוע.

אני רוצה להיכנס אבל הרוח הקרה שחובטת על פני ממכרת והנוף משכר, אז אני נשארת. מאפשרת לגופי להיטלטל. המעבורת מתחילה לדלג על הגלים, תנועות חדות כמעט הופכות אותה על צידה, אני רואה את המים מתקרבים ומתרחקים, הגוף קופא עד כאב ואני אוחזת במושב. אני מבחינה בכך שהתיק הכחול שבין רגלי כלל לא זע ממקומו, למרות התנועות הגרוטסקיות של האדמה תחתי.

אני מנסה לשחזר איך הגעתי לשם.

אני דגה פיסות של זכרונות שמעולם לא התרחשו. הגלים מתחילים להירגע.

אני שואלת את עצמי למה אינך איתי. מבעד לפסים השחורים, זורחת השמש, השמיים נצבעים בכחול הגיוני.

אני מנסה להבין איזה יום בשבוע. המעבורת מתייצבת.

אני מביטה מבעד לכתפי והאנשים שם, מחייכים אליי כמי שהשלימו את תפקידם בהצגה שהיא חלומי ועתה הם קדים בעדינות לעבר הצופה.

עצירה. נראה שהסירה עגנה.

את השניות-לא שניות האחרונות אני מקדישה כדי לתת מבט אחרון לעבר המסגדים. 

אני פוקחת את עיניי. תחנה מרכזית ירושלים. 

-

אז מה שאני מתאבלת כבר חצי שנה? מותר לי פעם בחיים, לא?

קטרינה.

בשנה שעברה עבדתי כמדריכה בבית ספר בינלאומי.

באחד הימים בסמינר פתיחה שלנו, המנהל של המחלקה חילק לנו שטרות צעצוע ורשימה של תכונות. 

"התכונות.." הוא הסביר "יעמדו למכירת חיסול. אתם תוכלו לרכוש תכונה אם אתם חושבים שהיא חשובה לתפקיד הדרכתי... אם זו תכונה שחשוב שתהיה למדריכה, תעמידו הצעה ואנחנו נבחר את המחיר הגבוה ביותר". 

בסוף הפעילות סיימתי עם תכונות לא-בהכרח-קשורות כמו "רדיפת צדק" ותכונות-שאינן-תכונות כמו "היכולת לנגן בגיטרה".

להגנתי, זה לא נבע מכושר שיפוט קולקל אלא מאפס כישרון במכירות חיסול.   

מזל שבחיים אין מכירות חיסול על תכונות ושאף אחד לא באמת מלמד אותך איך להיות מדריכה, אין ספר חוקים או דברות 'עשי ואל-תעשי'. יכולות ההדרכה שלך נמדדות בהצלחות ובטעויות שרוקמות, צעד אחר צעד, את רשימת האל-תעשי האישית שלך. 

נהנתי מהתפקיד שלי. אני יכולה לומר מבלי להסס שזאת העבודה הכי כייפית שאי פעם הייתה לי.

זכיתי להכיר את הארץ כמו שבחיים לא הכרתי (מצדה 5 פעמים, בחמישה חודשים, ב5 בבוקר - אבל מי סופר?), הכרתי חברים מדהימים מכל העולם שכנראה ישארו בליבי לעוד שנים, גם כשיהיו בקצה השני של הגלובוס. לגלבוס לא יכול להיות קצה, אבל ניחא. 

וגם - לישון לצד טלפון חירום בשבתות גם בתקופת מבחנים, לרוץ באמצע ארוחת שישי למעונות כי ילדים זרקו אבנים לעבר אחד הסטודנטים. שמועות על סטודנטים שאוכלים חתולים במעונות. הטרדה מינית. דכאון קליני. מעצר. וכל זה בבליל אווירת השלום הירושלמית הקבועה.   

אני רק יכולה להגיד על כך תודה. היום.

כי הודעה אחת. חצי שנה אחרי. מסטודנטית אסירת תודה עשתה לי את השבוע.

והזכירה לי איזו מתנה זו להיות מדריכה. 

#קיטש.

קטרינה.

אני רוצה להיעלם.

עד שאשכח הכל.

עד שאוציא את עצמי מעצמי. 

אפיסת רצונות.

ק.