היא אמרה לי - תכתבי. 

תבכי את ההרס שסביבך על דף נייר.

תבכי פוליטיקה, תדמעי תרבות קולקלת שמסרבת להשתנות.

תבכי על עולם שעיוות את האהבה, כיסה אותה במעטה רומנטי מתעתע, כך שכולם ישכחו איך היא מרגישה באמת. 

תבכי על אומות, על גבולות, על חלוקה לקווים, תבכי על כך שאנשים מבקשים פיסת אדמה כדי לקחת מאחרים. 

תבכי על שהרעילו את דמעותיך, תבכי על כל שלימדו אותך על אושר, על חוסר כנות, על אין-מציאות.

תבכי על כל זה.

תבכי. 

אבל לא כך סתם. 

תבכי על דף, תבכי במילים מאויתות בקפידה, תבכי במשפטים מנוסחים היטב, תבכי ברחשי לב של עיניים מרצדות על מסמך 

שותות את הדמעות שלך אל תוך המחשבות שלהן. בולעות את הכאב שלך, מאפשרות לו, להתערבל בשלהן.

תכתבי.

גם כשיראה שהינך דומעת לשווא, שגם אלפי דמעות לא יפריחו את השממה במדבר הצחיח שסובב אותך. המשיכי לבכות.

כי דמעות

הן האמת היחידה שנותרה לך. 

קטרינה.