אז הכל מושלם עכשיו. וזאת הסיבה שאני לא כותבת.

עד שסדקים קטנים לא יתחילו להיווצר בעולם הזכוכית המושלם שלי, אסרב להשתמש במילים. 

שלא יהרס בטעות. כולנו הרי יודעים שזכוכית, היא לא דבר עמיד כל כך - במיוחד לא למילים צורמות כמו ...

אז אני פוסעת בעדינות, על קצה הקצוות של קצות האצבעות, כמעט מרחפת מעל הקרקע, 

מנשקת בעדינות עם זריחה ובפראות חולנית בלילות.

צוחקת בקול - אבל לא בקול צורם, בכל זאת. זכוכית.

במערבולת המושלמת של שירה קולנית, טעמים במטבח, תיק שאורז בתוכו חיים והליכה ארוכה בטבע, 

אני אוחזת ידיים בגשם, בוהה במשך שעות בתקרה, ומתנשקת ארוכות.

אני מתאהבת,

ובכל רגע שאני מתאהבת יותר, בכל רגע שאני מתמסרת יותר,

כך אני רואה את השלמות נסדקת לה, משניאה את עצמה עליי. משניאה אותי על עצמי.

מחזירה אותי לאותו בור בטוח אליו אני צונחת לבדי.

מזל שיש לזה תאריך תפוגה.

קטרינה. 

#במילותיו שלו