תתפס איתי על גבעות, תשב איתי בין סלעים מול נופים עליהם בני אדם לא נלחמים. בוא ונשתלב עם שקיעות על פני אגמים צלולים, עם שמי אפרסק מעל הרים. תדבר איתי שפה שרק שנינו ברדיוס של אלפי קילומטרים מכירים. תספר לי שוב על כוחו של הצבא, על משימות וחילוצים תוך כדי שהדגדגן שלי שר לך סרנדות בתחתונים. תן לי להיטהר בענייך, לשקוע בכחול עמוק שמזמין אותי לצלול לתוכו עירומה. 

-
יער בצפון קליפורניה. אמצע הלילה. ערומים.
חדל יין.  חדל מילים.
בתנועות אגן תמזג אותי עם הברוש עליו אתה נשען, תכסה את שדיי בשמיכת כוכבים, תשרטט עם גופי את הדובה הגדולה.  תדגיש שוב ושוב ושוב כל נקודה. מערכת השמש טרם חוותה כזאת חגיגה.
תפשק רגליים, תשחק שיניים, גיבור ישראל לא שוכח לנגב את החלב מהשפתיים. 

-

כשמתרחקים למספיק זמן אפילו סיפורי צבא מתחילים להישמע מושכים.

-

קטרינה.

ושוב את אורזת מזוודות וממלאת טפסים, בתיקיות פלסטיק את אוזרת מסמכים, לכיס צדדי בתיק את דוחפת כרטיסים. 

ושוב את עולה על רכבת, או אוטובוס, או בחיי הפאר הניו-יורקרים שלך אולי אפילו מונית. 

שתקח אותך רחוק מעצמך, שהכרת עד עכשיו - מהחיים בהם נאבקת כדי להפוך להיות מי שאת. 

והפנים שהיו לך, בתקופה הזאת, פתאום נראות מטושטשות בכל התמונות והצל שלך נעלם מהרחובות אותם עזבת. 

והעקבות שלך כבר לא נראות בחול, הדמעות שלך כבר התנדפו מכל הכריות עליהן אי פעם בכית. וכריות אחרות מחכות להן שם, בריק שהוא העתיד שלך שעוד טרם הכרת. הן שוכבות להן שם בשלווה עד לרגע בו תחליטי שהגיע הזמן לבכות. 

הגיע הזמן לבכות על החיים שהשארת מאחור, ברצון, על הרחובות שכבר לא יהיו שלך אף פעם, אך יהיו שלך לתמיד. כי הלב שלך הוא נושא עימו את כל הנופים שראית, את כל ההרים עליהם עלית, את כל הגגות עליהם נישקת בתשוקה, את כל פינות הרחוב בהן הבטת ברחמים וקיווית שהחיים היו יכולים להיות בהירים יותר לפעמים. 

הם לא רבים. 

הם לא רבים הרגעים של עצב, של שברון.

הם לא רבים הרגעים שבהן את יודעת בוודאות שזה הוא יומך האחרון.

הפעם האחרונה שבה תיהי האדם שהיית עד כה. האדם שנלחמת להיות. האדם שרצית לבכות החוצה על כל אותן הכריות. 

-

אם החיים שלי היו מחזה, היה זה סוף המערכה 

קטרינה.

לא.

-

מי אמר שחלומות גדולים הם קלישאה? ולמה הקשבנו לו?

הרי חלמנו על רעיונות שנראו לפני שניה היסטורית בלתי-ניתנים להגשמה, חלמנו על דיסת מניפסטים שבמרוצת הזמן זכינו לקרוא לה מדינה. 

חלמנו על שדות שלא שלנו, על הפרכת שממה, התפללנו בדממה על בניית תרבות באותם המקומות בהם היא נחרבה. 

מתי לימדו אותנו להפסיק לחלום?

דיברנו על תכלית שהפכה ליצירה, הטפנו לערכים שהתאדו למלחמה, ברגלים יחפות וידיים מושטות חצינו גבולות כדי לחפש חמלה

ובהבז של דור (או שנים) איבדנו גם אותה.  

האם עלינו לשוטט במדבר בכל פעם שסטינו מדרך הישר?

-

כל החגים שלא חגגתי בפוסט אחד. 

אל תחכו לי,

קטרינה.