מזה תקופה שלא כתבתי בעברית. מזמן שלא ראיתי את הקווים חסרי הסדר שמישהו במספוטמיה החליט לכנות אותן -אותיות.

שפה. 

מיזעור מחשבות לכדי מילים כדי לנווט את רצונות ההמונים לכדי רצון אחד

והלא הוא - הודיה לאל.

הכרה בעוצמתו שהיא מטבעה מעבר להכרה האנושית. איזה טיפשות.

השפה הזאת היא משקל כבד של רגשות. היא עולם שלם של זכרונות שאני מבקשת להדחיק.

אנגלית היא האויקנוס ועברית היא הים התיכון. 

הוא מלוח יותר, כחול יותר, עוצמי יותר, גועש יותר, החופים שלו מרשימים יותר והמים שלו רבים יותר הוא גדול מכדי לתפוס את משמעותו. 

הים התיכון הוא בסך הכל זכרונות.

הוא בסך הכל נשיקות בזריחה, טעם לוואי של וודקה זולה ודמעות של שנאה עצמית. 

מי צריך את זה?

-

מי שאיננו ולו דבר בלי זה.

קטרינה