אני סבבה בלהתמודד עם פרידות.  

הבאתי את עצמי, לכאורה, למצב בו אני מעולם לא הצד הנפגע. הבחירה בידי, המעשים הם שלי וידי היא על העליונה. 

שכנעתי את עצמי כל כך חזק באשליה הזאת, שאני מאמינה לשקרים של עצמי יותר טוב מכל אחד אחר.

ככה לימדו אותי -אם לא תאמיני בזה, זה לא יעבוד. 

אז אני נכנסת לרוטינה של עשייה ומתבלת אותה בהרס עצמי, מערבבת לתוכה הדחקה ויוצרת תערבות ארומטית של לא-כואב-לי-יותר.

לכאורה. 

-

אני נושאת את המטען הזה לכל מקום שאני הולכת,

הוא קשור ברצועת ברזל שנישאת על צווארי מהרגע בו אני פוקחת את העיניים.

הוא צועד לצידי ברחובות ירושלים ולוחש לי את כל הזכרונות מפינותיה של העיר, הוא נמצא בטעמים, בריחות, בתווי פנים, בחיוכים שראינו יחד. הוא מטייל על חומות העיר העתיקה כשהרכבת הקלה חולפת על פניה, הוא מרקד על גג כנסיית הקבר ועל המרצפות עליהן ישבנו בוהים בסיפור צליבתו של ישו בצבעים כחולים-עדינים על התקרה ואוחזים ידיים.

המטען איתי בירקות שאני בוחרת בשוק, בתפוחי אדמה בתנור, בשקיות זעתר, הוא איתי בכל פעם שאני מרימה תיק גדול על הגב בדרך לסוף שבוע מחוץ לעיר. הוא איתי כשאני עוברת את הצמתים בהם תפסנו טרמפים בטיול החלומי הראשון שלנו. המטען הזה איתי כשאני לובשת את השמלה הכחולה שלבשתי ביום שהכרנו, אני מכפתרת אותו בין הכפתורים עד שהאחרון חונק אותי בדמעות ואני משליכה אותה לרצפה בהחלטה שאולי עדיף ללבוש משהו אחר.

המטען הזה איתי בכל פעם שאני עוברת לצד המדשאות עליהן ישבנו, בסמטאות בהן התנשקנו, כמו סרט נע שמוקרן על החומות הוא מזמין אותי לכאוב את הזכרונות בכל צעד. הוא איתי בלילות, כשאני רואה שהשעה הופכת להיות חצות וחושבת על כך שזה כבר בוקר באוסטרליה ואתה בטח מתעורר עכשיו, ואני לוקחת נשימה עמוקה כי בראש שלי רצים כל הלילות שישבתי מול המחשב מחכה לרגע שתתעורר כדי שנוכל לדבר.

המטען הזה איתי בכל פעם שאני קוראת על היבשת המרוחקת שלך בחדשות, שמישהו מזכיר את שמה, שהמבטא המטופש שלכם נשמע ברחבי האוטובוס, בקמפוס. אני מסתובבת בציפייה ריקה כשמישהו נשמע כמוך, כמו מאמינה שאתה עדין מתחבא ברחובות העיר. שאנחנו, מכל האנשים בעולם, לא יכולנו לסיים את הקשר שלנו ככה. בשאריות של כאב שמסתתרות באיברים הפנימיים ומופיעות כמו אורח שלא מצפים לבואו. 

המטען הזה איתי כשפתקים שהיית כותב לי מופיעים פתאום במקומות רנדומליים, וברגעים האלו אני חושבת כמה אתה בר מזל שיכולת לארוז את החפצים הבודדים שלך לתיק גדול, להחליק את הכפתור לblock ולמחוק אותי מהחיים שלך. 

אני יודעת שזה לא כך. 

אבל לפעמים כדי לשחרר

צריך לשקר. 

-

פתחתי את המייל היום ובין כל הספאם התחבא השם שלך.

כמו מחכה לי מעבר לפינה רגעים אחדים אחרי שהחלטתי לסוע רחוק מכאן כדי לנקות את הנשמה.

ק.

אני יושבת מול הנוף האורבני שנשקף מהחלון, הרכבת הקלה מצלצלת את צלצוליה האחרונים להלילה. עוד חמש תחנות והיא תגיע ליעדה למספר שעות מנוחה.

דף וורד פתוח, מלא במילים, העבודה הכמעט אחרונה לתואר, יש שאומרים 'את כבר עם רגל בחוץ', אבל אני, לפני שלא כתבתי את המילה האחרונה - אני בפנים. המחשבות עדין מתנגנות בקצב פילוסופו-פוליטי מסחרר, כל סיטואציה חברתית עדין מנותחת לחלקיקים אנושיים פסיכולוגיים, כל פעולה, כל מילה עדין תקבל כותרת פיקנטית באורך של משפט שיפתח את העבודה הבאה. 

אבל אפשר כבר להודות, זה כמעט הסוף, זה כמעט כמעט הסוף של תקופה. 

זה הסוף של ירושלים בשבילי, לעת עתה.

זה הסוף של מסדרונות ארוכים שמסתירים כיתות שבלתי אפשרי למצוא, זה סוף של שובלים עמוסי ספרים, זה הסוף של עשרות כרכים עבי כרס בשעות הלילה המאוחרות מושלכים האחד לצד השני, האחד על השני.

זה סוף של הערות בצדי דפים עם תקווה בלב שיעזרו לסטודנט הבא שיפתח בדיוק בעמוד הזה ויודה, רק לרגע, שמישהו כבר קרא זאת לפניו. זה הסוף של שולחן עץ ארוך מעוטר עשרות כוסות קפה, כשברקע שריקתו של הקומקום מלווה בצקצוקי מקלדת עדינים.

יש עוד הרבה דברים שזה הסוף שלהם. אבל כרגע אני בסך הכל יושבת על ספה ישנה, בדירה מבולגנת קלות ומנסה לעודד את עצמי לכתוב את העבודה הכמעט אחרונה. 

עד זו האחרונה באמת, אני אחשוב על עוד כמה דברים שמגיעים לקיצם עם קיצה של תקופה. 

קטרינה. 

almost B.A graduate