קח אותי איתך למדבר, אל גבעות שממה

תעטוף אותי בשמיכת חולות,

תשטוף אותי בגרגרי דממה.

קח אותי אל דרכים שלא נצעדו, 

אל שבילים שלא סומנו, 

אל ערים שלא נוסדו. 

או שמא נוסדו אך נהרסו קליל 

כי לא נמצא בהן אף לא צדיק אחד. 

שצעד 

וצעד 

עד שלא יכל עוד, להותיר מאחור 

את עצמו,

את עיר הולדתו

את חטאו 

והוא. 

היה חייב להביט. 

ולא זע עוד. 

מלח.

קח אותי אל מים מלוחים, אל גלים,

תעטוף אותי בכחול עמוק,

בזכרון מתוק

של ילדות בין הטיפות, 

של נוף שהיה שם - מבעד לווילון.

שליווה אותי,

צעד אחר צעד

טיפות מלוחות שהתערבלו בטעמן של נשיקות

והפכו טיפות מרות של משקאות זולים

מכההי חושים

ששאבו אותי שנים

בעיר החטאים 

אל דממת מדבר

עד שהייתי לנציב מלח. 

אני עצמי.  

מתי תתחילי לכתוב? 

בנתיים. את נהנת לשרבט אותיות חסרות משמעות,

רוקדת דרך חוסר וודאות של חיים שלמים שעברו בתנועה אליה התמכרת. 

אבל כבר הצלחת להיגמל. 

נגמלת מסיגריות, נגמלת משקרים, נגמלת מלומר לעצמך 'בחיים של אחרים'.

כי הנה גם בשלך. 

נגמלת מלהיות מישהו אחר בכל פעם שנמאס לך מעצמך. 

את נגמלת. 

כי ידעת להתמכר. 

ידעת לפסוע על אותן העקבות שהשארת אל קרוסלת ההרס העצמי, 

אך בתבונה, בין סלסול לסלסול, 

עזבת אותה בקפיצה

אל תוך החול הרך. 

אל תוך אותם החללים בהם שקעו עקביך

ופסעת

ופסעת 

ופסעת 

אל עצמך. 

אבל מתי תתחילי לכתוב על זה?

-

כשאחדל מלפסוע.

קטרינה.