בואו נתחיל מהתחלה, או מהסוף. זה לא משנה בתוך בועת הבדידות הכל מתערבל ממילא. 

בואו נחזור אחור, חמשת אלפים ימי כיפור אחור, קצת אחרי, קצת לפני. כאן. כן זאת נקודת הזמן המדויקת, השניה שמחרישה את תקתוק השעון. בואו נסתכל על הכל ולא נסתכל על כלום בו זמנית, נאהב את כולם ונשנא את העולם. הכל יחד, בכי וצחוק, חולשה ועוצמה, רצח וחיים, דם אדום מתערבל, מלא סתירות, הכל מלא סתירות. עולם של טעויות, קומדיה בלתי נגמרת של עשרות טרגדיות אחת אחרי השניה. 

אז עצרו. עצרו את הזמן, רק לרגע, רק ליחידה שלא ניתנת למדידה שקראנו לה רגע, כדי שלא נצטרך לתת דין וחשבון על אורכה. היא פשוט תהיה שם, מתקיימת לה ללא התחלה וללא סוף. נושמת נשימות עמוקות וקצרות גם יחד, סופרת קדימה ואחורה בלי התחלה, בלי הפסקה, בלי אמצע. 

רגע.

תן לסדר האירועים להתגלגל קדימה ואחור, תן למילים להתנגן על הלשון, לתווים לעוף באוויר, תן לרוח הים שהייתה שם בכל רגע להתעטף בשמיכת הריחות שבמיטה שלך, שבמיטה שלי, שבכל הטבע שבקרנו וכל החול עליו גמרנו, וכל האבנים עליהם חווינו את האורגזמות הכי חזקות שלנו - שלך, שלי. מה זה משנה? בטח שזה משנה. אתה הרי מקליד בסוף מאמר ארוך שמפרט את כמות הפעמים שכל אחד מאיתנו נגע וננגע ואיך זה גרם לשני להרגיש. אבל רק לשני לא לשניה ולא לשניה, כי אצלנו אין יחידות זמן כאלה, או נשים. נשים הן אמצעי לא המטרה. 

מטרה.

מה היא הייתה בכלל? למה כל המילים שכתבת? למה כל הדמעות שבכינו? למה נפגשנו בכלל? למה שלחתי לך את ההודעה הארורה ההיא? מה גרם לך לפתוח דף אינרנט שבו תספר את המחשבות המעוותות שלך לכל נערה מתבגרת שמוצאת את דרכה אל העמוד שלך העומד לו שם בצבעי האדום צהוב כמו החדר שלך, שגם הוא עוד טעות במסכת הטעויות. כמו ללכת בדרך שעליה המליץ הזאב. לקטוף את הפרחים, תוך כדי מנגינה עליזה, בטח אחד השירים של ACOLLECTIVE תוך כדי שאתה ממלמל ברקע, איזה מוזיקה איכותית הם יוצרים ומזייף אקורדים על הגיטרה שלך שמלאה בסטיקרים צבעוניים (אלוהים ישמור "האגודה למלחמה באלכהול וסמים"? צא כבר מהסחי לנד שלך.) אז למה פתחת אותו בכלל את העמוד האינטרנטי שלך? מי היה הילד שהרביץ לך ביסודי שהפך אותך למי שאתה? איזה רוסי בנתניה היה לא מספיק מרוצה ממך? רוסי. את רוסיה! מה? את עולה חדשה, תפסיקי לכתוב את השטויות האלה, את לא באמת יודעת לכתוב. מצאתי עשרת אלפים חמש מאות ושלוש שגיאות כתיב מהרגע שנפגשנו ועד היום. מתי היה הרגע שנפגשנו בכלל?

רגע. 

אין לי ולו רגע לחכות. אני לא אוהב לחכות, רק כאן ועכשיו או לא כלום. או כן הכל, תלוי עד כמה חרמן אני. עד כמה צמא אני, עד כמה רוצה אני. ואם ארצה אין לי זמן ומרחב, האדמה של אבותי פרוסה לפני, הרכב של הורי זמין אליי והדלק לא עולה לי מהום. רק במשכורת הצבאית שמצטברת, זהובים על זהובים בחשבון הבנק שלי. שוכבת לה שם, עד שאוכל לקנות בה. לקנות מה שארצה, חוץ מהחופש שלי. 

חופש. אני מאמין בחופש, יש לי אינסוף ממנו.

אני הרי מוכן לצעוק את זה - החופש שלי סורס מזמן ונכנס לגבולות ירוקים עם תפרים בקצה וסיכות מוות שחורות על הכתפיים שמעלות את הסקס אפיל שלי לפחות כפול חמישה עשר. זה חופש. חמש עשרה. בדיוק כמות השנים שאני אוהב. ככה אישה אמיתית נראית, אוהבת זמרים עם פוני ושופינג בקניון? לא. ילדת קיבוץ שחולמת על שנת שירות שבה היא תשקר לעצמה שהיא תורמת לחברה, ותתרום בעיקר לניסיון המיני שלה ושל חבריה. אבל ניחא. העיקר שנכיר את "חידלו להתנדב" ונדע מי היה מרטין בובר. ונשיר את השירים של אריק אינשטיין ויורם גאון ונקיף את עצמנו בילדים לבנים אחרים שיכירו את אותם שירים ויבקרו באותם קיבוצים ויעבדו שנה בשדות כדי לספר לעצמם איזה ילידי מזרח תיכון חלוצים הם. הם הדור החדש. אני חצי מזרחי בכלל. שחכת? 

את שוחכת הכל. את תמיד שוחכת. 

אני זוכר בשבילך את הדברים החשובים באמת. ה-באמת חשובים. כמו ריח המלחמה בעזה. שהיה חשוב יותר מריח בית חולים או חדר מיון, לשם מגיעים רק הילדים המתים. הילדים שמתו בעודם נולדו, או הילדים שנולדו ומתו, או הילדים שנולדו 19 פעמים כדי למות במלחמה בעזה. זה היה מבצע. זה לא. מבצעים יש בסופר, זאת הייתה מלחמה! אפילו קיבלנו סיכה. ואחריה קיבלתי עוד כמה. חרב עטופה בעלי זית, כסופה, על דש החולצה, שמזכירה לי כמה שוות הדמעות השלך. 

חד צדדיות. 

אל תתחילי עם זה. את אשמה. את כתבת הודעה ראשונה. את החלטת להתפרץ לי לחיים, לעלות לי את הבטחון עם המבט שלך לאור ירח על חוף ים בעיר דרומית אקראית. פרפריאלית. שולית. 

אני נסעתי בשבילך שעות על כביש מהיר באמצע לילה, שיכור מעייפות, שיכור מאהבה בטעמים שונים ובריחות שונים ובצבעים שונים ובגדלים שונים ובריחות שונים. את שונה. 

את מיוחדת. את בשבילי. את בשבילך. אני בשבילך. עד שאמצע מישהי אחרת להיות בשבילה. 

עד שתיהי טובה מידי. חכמה מידי.

עד שאני אמעיט בערכי. עד שאפסיק עם האופי האנסי. תנסי. רק תנסי. את לא תתחרטי.

בואי נתחיל מהסוף. הראש שלי בין הרגלים שלך.

ושם נסיים.

אשנא את זה בעוד רגע,

קטרינה. 

שמישהו יגרום לעולם להפסיק להיות מטושטש כל כך.