כבר שחכתי איך נראה הטבע, איך נשמעות טיפות הטל כשהן זולגות אל חיבוקם של העלים,

איך נשמעת תנועת הגבעולים. 

שחכתי איך נראית שקיעתה של הזריחה כשהשמים נשטפים באור של התחלה, 

כבר מזמן שחכתי איך נראית פריחה, איך מלטפים החרקים עלי כותרת זעירים,

ואיך נראים חיים כשהם לא נעולים בתוך קופסא.

-

הרכבת עוד רגע כאן.

קטרינה. 

הלוואי והייתה יד ענקית שהייתה סותרת לי בכל פעם שחשבתי לכתוב לך הודעה.

או לשכב עם מישהו שהוא לא אתה, לצורך העניין.

אני עומדת בתחנה. 

אני יודעת שהרכבת תגיע בקרוב,

אני כבר יכולה לשמוע את השריקות שלה,

עוד רגע ארגיש את האוויר הדחוס כשהיא תעבור על פני.

אני עומדת בתחנה. 

הרכבת עומדת להגיע. אבל המילים על הלוח החשמלי מטושטשות ונראה כי לא התחלפו מזה שבועות.

אני מביטה בשעון והוא עצר מלכת בשעה שהיא בין לילה ליום. 

אין אף אחד סביבי, אך אין סיבה לדאגה כי הכרטיס בידי.

אני לא יודעת מה היעד שמסתתר באותיות המודפסות כי אינני מבינה את השפה. עבורי אלו רק סימנים קטנים שנראים כמו ילדים משחקים.

אני עומדת בתחנה.

ופסי הרכבת רועדים כי היא נוסעת במהירות ממרחקים. ממקומות שאינם מוכרים לי, אל נופים שעוד רגע אכיר.

אני מביטה ימינה בצמאון, אני יודעת שהיא עוד רגע תעצור מולי והדלתות יחרקו בחגיגיות עבורי.

אבל בנתיים.

אני עומדת בתחנה. 

-

חיים בציפייה. 

קטרינה