אני תמיד חוזרת להטביע בך את יגוני. 

בכל יום אחר, אני יכולה לחלוף על פניך,

אני יכולה להתעלם מקיומך באותה הקלות בה אני מגיעה אליך ברגעי משבר. 

ואתה כמו עבד נאמן, כמו שפחה צמאה. תמיד תבקש עוד. 

כי מה לך.

כי אני מעניקה לך את מהותך. 

ואם אזלה מהותי ממני?

עדין תבקש. 

עדין תתחנן שהשקה אותך בנוזל גופי. 

שאיתו גם יחד ינזלו אותיות 

כנועדו להיות מלוות האחת בשניה 

עוד דמעה ואות דמעה

וכשאפסיק תשווע לעוד.. 

תציע לי זכרונות מסודרים באריזות קטנות שסידרת בשורות מדויקות לבדך 

תפתה אותי,

למלא את עצמי בעצמי.

תציע לי עולם,

במרחק לחיצה. 

ותסיים בשאלה -

תצוגה מוקדמת? או שמירה? 

העיר מתרחקת.

היא נעלמת אל בין ענני הגשם השחורים 

שלפני רגע קט עוד טפטפו גם על ראשך.

את אומנם ממריאה באוויר, אבל נפשך שוקעת. 

בורחת מעצמך שהכרת. 

העיר נעלמת. 

את לוקחת נשימה עמוקה אחרונה.

את ממלא את הריאות באוויר מטוסים דחוס, 

דוחסת זכרונות עד שתחזרי. 

את חוזרת אל עולם שבו שיננת כי את אחרת.

נוחתת אל בין המדבריות המוכרות 

שחולתיהן ילחשו עבר 

שהרשת לעצמך לשכוח כשהתרחקת מספיק. 

אבל עכשיו את קרובה. 

וכשאת קרובה כל כך,

את מרשה לעצמך לשכוח שכבר סלחת לעצמך. 

-

אני לא רוצה לשנוא את זה. 

אבל אני שונאת. 

ק'.