Truth is beautiful, but so are lies

נורא מצחיק מסביבי

הציניות משתלטת ממש

'מה, את עצובה? את בדיכאון?'

'רק שלא תהיי לי אנורקסית'

מלא משפטים שמופנים אלי בצחוק, בסוג של זלזול

אני מרגישה מפגרת כשאנשים מתייחסים לדברים האלה בקלילות

הדברים האלה שהם כל החיים שלי,

הסיבה לבכי, הסיבה לעצב ..

נמאס כבר שכולם אטומים, שאף אחד לא מודע בכלל למצב ..

בא לי להראות להם מה זה.

בא לי למות מרעב.

ועוד הפעם אני אומרת את זה,

אני פותחת דף חדש.. נקי

ושוב אני אומר לעצמי שזהו - מעכשיו זה לנצח

מעשיו לא נופלים יותר .. לא נשברים

אבל רק אלוהים יודע כמה דפים חדשים כבר פתחתי

אני מפחדת שהמחברת המלוכלכת שלי תיגמר

ומה אז?

ואין לי כוח לבלוג הזה בכלל. אין לי מה לכתוב,

הכל הרבה יותר מדי מסובך למילים

האצבעות שלי לא מוכנות להקליד כאילו משהו עוצר בעדן

כל מה שאני יכולה להגיד זה שפשוט אין לי כוחות יותר

לכלום

ובא לי לעוף מהעולם הזה וזהו

נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס.