זה היה יום רגיל. השמש הייתה רגילה, הלו"ז היה רגיל, הבדיחות היו רגילות.

בדרך לחדר האוכל נכנסתי לפייסבוק, החלטתי להכנס לפרופיל של בחור אחד,רגיל, שלאחרונה מעניין אותי יותר מהרגיל

פה,אם אני לא טועה,זה התחיל. גיליתי שהבחור,באופן מפתיע (ובוגר) מהרגיל,מחק אותי מהפייסבוק.

לא הספקתי להבין מה קרה וכבר הגענו לחדר האוכל וגילינו שהארוחה נגמרה ולא נשאר כלום.

חזרתי ממורמרת לכיוון הפלוגה,לא הספקתי לשבת ולהבין את פשר ההתעלמות של הבחור, וכבר ראיתי את אחד הטכנאים רץ לפלוגה על א'.

האוטובוס לבית כבר בש.ג. והוא איבד את הכומתה.

איזה יום נאחס.. סיננתי והמשכתי את השיחה

והנה אחד הנגדים עובר "איפה הכומתה שלך?" שאלתי, כדי לוודא שאין במקרה איזו פשיטה,

גם המ"פ בדיוק עברה, "אה... היא אבדה לי"

הבנתי.

התחלתי לצחוק.

מישהו עבר ונפל, הייתה הפסקת חשמל והיינו צריכים לזרוק את כל הסחורה במקרר,

הכניסו חמץ לחדר שהכשרנו והיינו צריכים להכשיר אותו מחדש... ואני מנקה וצוחקת, צוחקת ומנקה.

וכולם מדברים על כמה שהיום הזה נוראי ושכלום לא מסתדר

ואני מחייכת.

* * *

קמתי בבוקר, נראיתי זוועה.

מה שלא לבשתי על עצמי נראה יותר גרוע.

פיזרתי שיער, אספתי שיער, פיזרתי שוב, קלעתי בצמה

פרמתי.

גלגלתי.

התקלחתי

החלקתי שיער

חייכתי, הרצנתי,הסתובבתי והלכתי.

כל היום אני נראית חרא.

נכנסנתי למעלית, המראה הכי נוראית שיש

גם בימים הכי טובים שם אני לא נראית יותר מ'בסדר'

רגע לפני שהסתכלתי עליה עצמתי עיניים

"את נראית גרוע,לא להבהל"

פקחתי את העיניים ונראיתי זוועה.

הבנתי,

התחלתי לצחוק.

חייכתי אל הירק המכוערת שבמראה.

לא להבהל ירק,זה רק יום כזה.

נכנסתי לרכב, כהרגלי זרקתי מבט לפנורמית

חייכתי אל עצמי

דווקא פחות נורא ממה שחשבתי.