"את רואה? לפי הגובה של הדקלים כאן את יכולה לדעת שהישוב הזה לפחות בן 50-60... בגיל של אחותי הקטנה מינה. עכשיו תסתכלי לצדדים- מה את רואה? בתים קצת ישנים, הרבה עצים.. כבישים לא מסודרים. אבל אלה בתי קרקע. לא כמו השטנצע בעיר שלך- שמה דחפו את כולכם לבלוקים. את העולים- כל האתיופים,הרוסים , והארגנטינאים דחפו לבלוקים של עניים,אין מרפסות,אפילו חניה אין שמה. ואת כל השאר דחפו לבלוקים של "עשירים". מה שלא מבינים זה שהם עובדים פה על כולנו. לקחו חתיכת שטח והחליטו לחלק אותה בין מאה משפחות במקום לשתיים,שלוש. עכשיו המציאו את השטנצע הזאת בשביל הפרנקעלך, עשו את זה כדי לחסוך בכסף. ואז הראש היהודי התחיל לעבוד, ולהריץ את הטריק. ועוד איזה טריק! אחרי שחילקו את הדונם הפצפון הזה ל50 דירות, תקעו כמה בלטות צבעוניות ומראה בכניסה,ומוכרים במחיר של וילה!. ומיידלע, זה מה שהבחורצ'יק שלך לא מבין. הם עובדים פה על כולם. ההוא בונה פה ומוכר לך את זה פי 10, וההם לוקחים לך על המשכנתה ובסוף את מגלה שהמנהלת של 'הפועלים' היא גם הבעלים של שיכון ובינוי. בא בחורצ'יק כמו שלך ופורס את כל החיים שלו במשכנתה,ואז הורג את עצמו בעבודה כדי לשלם לפושטקים. בסך הכל רוצה להרגיש עשיר, קונה  לך דירה בבלוק של עניים עם בלטות נוצצות. איפה עשיר ואיפה הפנטופלעך?? הא,תגידי לי- אם הוא צריך חלב לא נעים לו לבקש מהשכן, למה הוא לא יודע אם זה שכן או שכנה בכלל. ואיפה מקום לשים את כל הציוד, איפה שמים את השייבה והשפיץ פלייר? מתחת לכרית? איך גבר בלי ארון ציוד בחצר יכול להסתדר? 

זה למה כל הבלוקרים האלה מתגרשים, מיידלע. כמה אפשר לעבוד בשביל דירה בבלוק עם בלטות נוצצות? 

הנה תראי איזה יופי, נסענו שתי דקות מהבית את כבר יכולה לעשות פה לא רק את הקומזיץ עם החברות שרצית, את יכולה לעשות פה פסטיבל.

בשדה הזה ליד הבית, שמה איפה שעשינו ל"ג בעומר שנה שעברה, היום בבוקר ראיתי איזה שופל חורש שם.. זה הבעיה במרכז- אם במקרה אתה רואה פה איזה חלק שלא נגעו בו, בטח הוא שייך למישהו. איך בנאדם יכול לחשוב יצירתי ככה, תגידי לי? 

וזה לא סתם שבן גוריון,בזמנו, עבר לגור פה,ליידי. הוא הבין שזה לא חיים שמה. אנשים שם לא חיים. תראי לי מקום אחד שאפשר לצאת אליו בעיר שלך? אין.. חוץ מהבית קפה של הזקנים עם השש בש שמה.. אין כלום. איך בעיר עם כל כך הרבה אנשים אין כלום? ..."

- - - - - 

יש תרופה אחת שהיא תרופת קסם. תרופת קסם למצבים נפשיים בעיקר והיא נקראת שיתוף. 

אני צריכה לזכור תמיד שכשאני מדוכדכת אני צריכה לצאת להליכה באוויר (עדיף עם אבא, או עם אדם חכם אחר) ולהשתחרר מכל האגרסיות, התסבוכות, ולשתף, ולדבר.

חשבתי לעצמי 'למה אני נוטה לכתוב פה הרבה על היעדר האהבה בחיי'? אני חושבת שאחת הסיבות,כנראה,היא שהחברה שלנו לא מעודדת תסכול מהסוג הזה. היא כל כך מפדבקת את תדמית ה'לא נזקק ולא מצטרך' שזה הופך את כל מי שהוא לא כזה לחלש ורכרוכי. 

ראיתי מקודם את אחד הפרקים מהסדרה 'בקרוב אהבה'. מעולם לא ראיתי פרק שלה, ומאד התחברתי למה שראיתי. בעיקר התחברתי לפתיחות ולאומץ של הנשים שם, בשיתוף ובפתיחות הגלויה. נשים שם מודות בר' גליי שהן נואשות, שהן זקוקות. זה הקסים אותי, אולי בגלל שאני לא נחשפת לאינטימיות כזאת ביום-יום, מלבד אנשים מאד ספציפיים בחיי. 

שמתי לב גם שאני מאד אוהבת את התוכניות שמחוץ ל'פריים-טיים'. אלה שמשדרים אחרי השעה עשר בלילה. יש בהן משהו פרברי, רגוע, לא מתאמץ. 

לילה טוב,

ירק

(שלאחרונה כותבת קצת הרבה)