"אתה יודע, אני חושב שזה הכאב של סוף גיל ההתבגרות. שאם בגילאים האלה שאתה מזכיר, 14-15, פתאום אתה נמלא חשיבות עצמית ותוכן ומגלה עולם שלם ומוזיקה ופוליטיקה וחברים ובנות, אז חלק מכבר לא להיות טינאייג'ר זה שכבר היית שם. שום דבר כבר לא גדול כמו בגיל 15 ושום דבר לא מלהיב כמו בגיל 16. אף צליל לא כ"כ מרגש, אף בחורה לא כ"כ יפה, אף לילה עם חברים לא כ"כ אגדי.

הרבה מזה זה גם שבמידה מסוימת החיים שלנו קפאו על שמריהם. פעם היה לכולם על מה לדבר כי פעם לכולם היו קורים דברים. זוכר איך שנאת שכולם דיברו על הצבא? טוב, אבל צבא זה פחות או יותר מה שכולנו עושים לפחות חמישה ימים בשבוע כבר הרבה מאוד זמן. אין מקום לצבור חוויות, אין חופש נפשי לשוטט במחשבות ובדמיון, ואין מספיק מרווח נשימה בשביל ליצור. אולי אחרי השחרור זה יחזור אלינו. ואולי לא, ונמלא את עצמנו בדברים אחרים." (נכתב ע"י נעם, קישור)

מאד מזדהה עם מה שכתוב שם. 

ההרגשה הכללית, למרות הכל היא יחסית טובה. בדרך חזור באוטו שמענו את השיר "בין קירות ביתי" של עידן רייכל ונזכרתי בתקופה שהכרתי אותו ומאד הזדהיתי עם המילים , והרגשתי שהמחסה המתואר בשיר מאד תואם את זה שהיה לי בעבר, שבעצם הוא היה מחסה אקטיבי שאני יוצרת לעצמי, והיום בלילה מצאתי את עצמי עדיין מזדהה עם מילות השיר הנוגות, אבל ממקום יותר שלם ופאסיבי. נתון קיים במציאות. 

אך עדיין זה שיר כל כך יפה.. 

ראיתי היום את הסרט "חתולים על רפסודות" שהוא מן סרט אימה-קומדיה ישראלי. וככה בעצם הגעתי למסקנה שנוסף על האהבה שלי למוזיקה ישראלית ולספרים ישראליים, אני גם אוהבת סרטים ישראליים.

טוב לדעת.