בטחון עצמי הוא דבר יחסי כל כך.

(בשונה מהערכה עצמית שאמורה להיות לא-תלויית מצב)  .

אני מנסה תמיד לעקוב אחרי דפוסי החשיבה שלי וכיצד הם פועלים.

כשאני מכירה מישהו שמוצא חן בעיני אני בוחנת אם מבחינה שכלית (לא-רגשית) הוא מתאים לי. (כל הקריטריונים היבשים) ואז אני פונה לרגש, וכשיש אישור קורה משהו מעניין. כל ההרגשה העצמית שלי בנוגע אליו היא מאד יחסית למי שהוא.

כל חסרון שלו הופך ליתרון כי הוא הופך את ידי על העליונה.

זה נשמע קצת מוזר. גם מעולם לא שמעתי מישהו משתף דבר כזה (האם זו מחשבה אישית כל כך או שאולי זה קורה רק אצלי?)

אבל זו מראה גדולה ומכוערת שמשקפת בעצם את מי שאני. אדם חסר בטחון, ככה"נ.