"אהובתי היא כמו ארץ מדבר 
לא מתמסרת קל אם בכלל 
להצגות שלי היא לא קהל 
אפילו שרוצה אותי כבר 
דוחה כל גינונים של מחזר 
דווקא אז אני אוהב אותה יותר .."

אתה עכשיו בצבא, ונהנה וצוחק, וראשך מגולך, ובכל ראשון אתה מעלה איזה סטאטוס לפייסבוק , 

אחרי תמונות הסוף-שבוע , שבהן אתה נראה מחוייך,מאוזרח.. לפעמים יש שם איזו מישהו לידך, או אפילו שתיים. 

אבל אתה לא יודע שבעוד 4 וחצי שנים מהיום אנחנו נתראה במקרה 

זה לא יהיה כמו בסרטים, אתה לא תתקע בי ותרים לי את כל הספרים, 

אני לא אשפוך לך את כוס היין על החולצה באמצע נשף מפואר, 

זה גם לא יתעורר בעקבות ויכוח נביחות מפולפל בין הכלבים שלנו בשכונה. 

זה יהיה ברחוב על יד האוניברסיטה, מבטינו יצטלבו למאית שניה, 

ובשניה לאחר מכן אסתובב ואראה אותך ממשיך. 

ולעומתך, אני זוכרת אותך היטב.

אתה לא ממש תשים לב בהתחלה, אבל לאחר פרק זמן, של בין מאית שניה לשניותיים

צמרור קל יעלה במורד גבך, וצביטה קלה, תמוהה בלב. 

זה לפחות מה שתאמר לי חצי שעה לאחר מכן, אחרי שתלך חצי עיר בניסיון לאתר אותי יושבת באיזה פארק מוזנח, 

כותבת את המילים הללו, שעוד רגע יתגשמו כנבואה המגשימה את עצמה. 

אתה תלבש חולצה אדומה ומכנסי ג'ינס קצת ישנים. והשיער שלך יחזור להיות ארוך כשהיה. 

ואני אשב שם, וכשתגיע עד אלי, אמחק את השורות האחרונות, אקום ואלך משם. 

ואקח בכוונה את האוטובוס שלעולם לא תיקח, ובכוונה לא אעבור ברחוב הזה באותו השבוע. 

אנחנו חיים ביקומים מקבילים, נפרדים, וביקום מקביל,אחר, לא שלי ולא שלך,דבר כזה היה מסתבר לקרות. 

"נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר והעצוב ביותר בעולם כולו.." (מתוך:הנסיך הקטן)

על הפרידה מהצבא קצת קשה לי לדבר, קשה לי לשתף לאיזו רמה מגיע העצב והכאב שאני חשה, 

ואולי נשמע זה מוגזם.

בצבא למדתי שכאב נפשי, בעוצמה מסוימת הופך לכאב פיסי ברגליים, בידיים, בחזה, בבטן ובנשימה. 

לפעמים זה צף ולפעמים שוקע , ואני מפחדת מההתמודדות עם זה 

ויודעת שאני צריכה מסגרת חלופית,

מהר.