לפעמים אני ממש מנסה להיות אני כשאני כותבת, וזה קשה. 

בעולם שכולם רוצים להיות אחרים, או לחלופין רוצים להיות מן 'אני' משודרג של עצמם,זה מסובך קצת. 

או ליתר דיוק - שונה. זה דבר שאנחנו לא רגילים אליו, להיות אנחנו. 

חינכו אותנו לעשות כל כך הרבה דברים כדי להבדיל את עצמנו מאחרים. למדו אותנו לרכוש דעה ולהביע אותה כדי להפוך לבעלי דעה- ולבנות את אשיותינו. 

אני זוכרת שבגילאי הבגרות היתה איזו שאלת נושא באנגלית או עברית או משהו כזה, ובקשו מאיתנו להביע דעה על משהו. 

ואני זוכרת שלי לא היו דעות. הרגשתי שאני לא יודעת מספיק על מנת להביע דעה, על מנת 'להכריע את הכף'. 

לא הבנתי מה הדעה שלי חשובה כל כך ולמה אני לא יכולה לכתוב, למשל, על משהו אחר, משהו שיש לי עליו דעה, או משהו שבכלל לא כולל דעות. 

 גם בקורס משתחררים,ובכנס, כל הזמן דאגו להסביר לנו כמה ההיצע בשוק רחב, וכמה אנחנו צריכים להבליט את מה שטוב בנו. 

לפעמים אני ממש מנסה להיות אני כשאני כותבת, וזה קשה. 

או ליתר דיוק- שונה. זה דבר שאנחנו לא רגילים אליו, להיות אנחנו. 

לפעמים אני כותבת קטע כאן, ואני מרגישה שהוא נשמע לי אובר-דרמתי, אובר-מתנשא, אובר-תלוש מן המציאות.

ותמיד אני שואלת את עצמי- האם אלו תחושותיי שאני חשה בהד חזק כל כך ורחב היקף, או שמא הכתיבה שלי, שמתיימרת להיות עוצמתית יותר מכפי שהיא. 

גם אם כך וגם אם כך, אינני אוהבת דרמתיות. אולי כי זה חלק ממני. אני מוצאת את עצמי מנסה בכל פעם להסיר מהכתיבה שלי את הדרמתיות, את המשלב הגבוה-מדי עד כדי פלצנות, ומלקה את עצמי כשאני שוב נופלת, בלי לשים לב, לעוד קטע על אהבה והעדרה. 

לפעמים אני ממש מנסה להיות אני כשאני כותבת, וזה קשה. 

או ליתר דיוק- שונה. זה דבר שאנחנו לא רגילים אליו, להיות אנחנו. 

אז זו אני- ירק, בת 20, מישוב קטן-גדול בשפלה. התחפששת"י לפני ימים מספר, אני אוהבת ונוטה לכתוב במשלב לשוני גבוה-מדי, אני דרמתית וכותבת בעיקר, בלי לשים לב, על אהבה והעדרה, נושא שסבוך בסבך מחשבותי חלק נכבד מן הזמן. 

לא תמיד אני אוהבת את עצמי ככה, לפעמים כן ורוב הזמן אני עסוקה במה שאין ובמה שלא,

כי בעולם שכולם רוצים להיות אחרים, או לחלופין רוצים להיות מן 'אני' משודרג של עצמם זה מסובך קצת.