יש ספרים שכשאני קוראת אותם אני מרגישה שהם שלי, והתחושות שהספר מעביר בי חזקות כל כך, שהוא הופך לכמעט מקודש בעיני. והשבוע, כשמישהי ביקשה ממני לקרוא ספר שקראתי, ומתוך זה שאני מרגישה שהיא לא תצליח להבין או להעריך או לתת לספר את המשמעות הראויה לו, לא רציתי לתת לה לקרוא אותו. לא רציתי שהיא תחלל אותו.

הֲגִיג ספר בראשית, בדגש על פרקיו הראשונים,תמיד מעורר בי עניין. אפשר להסתכל על הסיפורים התנ"כיים מכל מיני כיוונים. פרק א' הנושא את בריאת העולם הוא מעניין מאד כשלעצמו. לאחרונה עלתה בי מחשבה שאולי זה משל ושאדם וחווה הם ילדים, כי הרי יכול להיות שהאדם נברא כילד, ובעצם עץ הדעת מסמל את המעבר מהילדות לנעורים, מגן העדן של הילדות, אל .. 

תֶּזָה אני מרגישה שיש לי חסך בהרבה דברים, בהרבה נושאים, חסך שמטריד אותי ומביך אותי לפעמים. אחד הנושאים העיקריים הוא מוזיקה שתופסת חלק די משמעותי מחיי.

אני מרגישה אני לא מספיק חשופה לז'אנרים, אני קצת מתביישת לכתוב שאני לא בדיוק בקיאה בג'אז או בלוז או שאולי אפילו יש כמה ז'אנרים שאני בכלל לא מכירה את השמות שלהם. ואני רוצה לדעת. חשבתי פעם לקנות פשוט דיסק ולשמוע ברכב, אבל אז נשאלת השאלה איזה דיסק כי גם לקנות את כל הדיסקים בחנות אני לא יכולה ועדיף לקנות דיסק של מוזיקה שאתה אוהב, אבל אני בכלל לא יודעת איך נשמע כל דבר אז שוב אני לא יודעת מה אני אוהבת. מן לופ כזה. 

זה גם נכון לגבי אמנים , למשל מאיר אריאל, שתמיד שמעתי את השם שלו, אבל אף פעם לא באמת שמעתי שירים שלו ובצבא די הרבה אמרו לי שמתאים לי לשמוע אותו אז שמעתי, ואהבתי את הרוב, ותהיתי איך זה שלא נחשפתי לשיריו בכל השנים האלה. שלום חנוך, עוד אמן שלא ממש יצא לי להכיר או להיחשף לכל השירים שלו. ואלה רק דוגמאות לאמנים שאני כן מכירה, מה עם אלה שלא? איך נחשפים? אני מרגישה כאילו יש פער ביני לבין המידע; לבין כל מה שקיים. כאילו חסר איזה דבר מה שיקשר. 

זה כמו העניין הזה של תחומי לימודים. יש המון תחומים ללמוד בהם וכל כך קשה לדעת איזה יהיה הכי מעניין , כי בשביל לדעת מה לומדים בתחום הזה באמת, צריך ללמוד בו. אני נתקלת בזה די הרבה בתקופה האחרונה כשאני צריכה להתחיל להחליט מה הכיוון הכללי שלי ללימודים. רוב האנשים לומדים מה שיספק להם עבודה ולא מה שהם אוהבים. שזה קצת פרדוקסלי כי בעצם אם רוב האנשים אוהבים משהו מסוים זה אומר שאמור להיות עבודה בו מבחינת מאזן הגיוני. 

אני מניחה שאם היה איזה חוק, כמו בהולנד למשל, שבשעה 16:00 כולם מסיימים לעבוד, הייתה מתפתחת תרבות הפנאי. לאנשים היה יותר זמן ללכת להצגות ,לחוגים, לערבי חברה, שאותם אנשים שאוהבים אמנות היו מנהלים ומתפרנסים מהם , וגם האנשים העובדים, היו מפתחים את התחביב שלהם והיו מאושרים יותר.  יש לי איזה חלום קטן יום אחד להיות בתפקיד מפתח בממשלה ולהחליט על חקיקות כאלה. למען האמת אני חושבת,חולמת על די הרבה חקיקות שהיו פותרות הרבה בעיות במדינה, כמו איסור על יבוא מוצרים מחו"ל ופתיחת מפעלים בתוך הארץ.  או למשל שהוספת ילד למשפחה תהיה מחויבת בתשתית כלכלית מינימלית של ההורים. רפורמה כמו כיתות קטנות יותר בבתי הספר, יום לימודים שמסתיים ב14 ולאחריו העשרה תרבותית- מוזיקה, אמנות וכ', יכולה להשפיע בצורה משמעותית על החברה שלנו למשל.  אבל כנראה שיש לי עוד זמן עד שאוכל להחליט גם אני על דברים בסדר גודל כזה. 

הכלב שלי היה קצת חולה השבוע, ובכלל מאז שעברנו לבית הנוכחי, הוא משתלב יותר ויותר עם השטיח בפינה, בעלי חיים לא אמורים לגור בבניין. בדיוק כמו שאנשים לא. 

אני רוב הזמן לא ממש מרוצה ממה שאני כותבת ומאיך שזה כתוב ,ומצד שני הכתיבה היא צורך אצלי ואני לא כותבת בהכרח כי אני רוצה אלא גם כי אני צריכה לכתוב. לפעמים הצורך הזה מגיע כשאני מאד עייפה אחרי יציאה, או בבוקר כשבקושי פקחתי את עיני, או ממש לפני ארוחת ערב שישי, ואז אני צריכה לכתוב מהר מהר. ככה יוצא שרוב הזמן אני מרגישה שאף פעם המסר שאני מנסה להעביר, שמסודר ומובן היטב אצלי בראש, לא מצליח לעבור כמו שרציתי אל האותיות ולהתחבר למילה,משפט, קטע  שמעביר כמו שרציתי את מחשבותיי. לפעמים אני חושבת שהייתי רוצה שהכתיבה תבוא ממקום רגוע יותר, שקול יותר,ולא רק מתוך צורך, כמו שלפעמים כשאנחנו נמצאים בקשר עם מישהו, היינו רוצים קצת פחות לאהוב ולהיות קצת יותר מפוכחים, שקולים, אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים שיש דברים שחייבים לבוא מבפנים. 

שאם לא היינו אוהבים ככה -

אז כל זה לא היה משנה בכלל.