אתה מסוג האנשים שתמיד מתים איכשהו.

ככה נעמה חתמה את שיחת ה'דרכנו לאן' שהייתה יותר בכיוון של 'דרכנו נגמרה'.

אני לא הבנתי ממש למה היא התכוונה, אולי כי הייתי אז רק בן 17,  ואולי כי זה מסוג הדברים שההתבגרות עושה אותם, ולא הגיל.

הנחתי שנעמה מיב"3 המציאה את התירוץ הזה כ'משפט חכם שאי-אפשר להתווכח איתו' ובכך לסיים את מערכת היחסים שלנו בצורה מסוגננת, אלגנטית והכי חשוב- חד משמעית.

אבל, ככל שעבר הזמן , המשפט הזה הלך וחדר לחיי, ובצבא זה כבר הפך להיות השם השני שלי, והוא רץ בכל מיני וריאציות, יובל- אנשים כמוך מתים בצבא , יובל- תזהר בצבא,הא?  ואני הקפדתי להזהר ולהשמר, אבל יום אחד , באחת השמירות, שאלתי את מתן, ששמר ביחד איתי במגדל, "תגיד,מתן, אתם כל הזמן אומרים להזהר, שאני אמות... מה,מה הסיפור?"

הוא חייך ,הביט למטה, הסתכל אליי ואמר בחצי חיוך "שנה וחצי אתה בצבא, עכשיו נזכרת לשאול?"

חייכתי גם, "סתם תהיתי מה הקטע, "

"אני אגיד לך מה, יובל, מכיר את החיילים האלה שמדברים עליהם בטלויזיה ביום הזיכרון? כל האסונות האלה שאנשים מתים בהם כמו... אסף רמון או .. אלירז פרץ.. אפילו נתן של מחנה נתן, אלה תמיד בחורים גבוהים, עם כתפיים רחבות כאלה, כמו שלך, וחופש בעיניים, אמת כזאת שהם מאירים מתוכם. ויש להם בדרך כלל איזה סיפור מיוחד, כמו שלך, שאיכשהו העלית את הפרופיל והעלמת את כל הבעיות הרפואיות, והגעת לפלס"ר צנחנים.  תמיד כשהם מתים אומרים עליהם כל כך הרבה דברים טובים, כאילו כל הטובים איכשהו מתים ואנחנו נשארים עם כל החרא.

אתה מבין, יובל? זוכר את המסע פילים שעשינו על הר ארדון? אני בחיים לא הייתי חושב להוריד מאסי בשושו חצי מהפק"ל וסט ולדחוף לשלי ,ועוד היית מאגיסט!!!!. אנשים שם היו כל כך מרוכזים בעצמם..  אתה יודע למה אין אנשים טובים בכנסת? כי איכשהו כל הטובים מתים בדרך, אתה מצליח לחשוב איך המדינה הייתה נראית אם יוני נתניהו היה חי? אז תיקח את זה כמחמאה יובל, כי וואלה, אם לא תמות בצבא, או בכלל באיזה מעשה גבורה , אז אני מבטיח לבחור בך, כי אין אנשים כמוך, הם תמיד מתים. "

הרבה פעמים חשבתי על הדברים האלה שמתן אמר.

בסופו של דבר, כנגד כל הסיכויים, אולי אפילו לאכזבת חלק מהחבר'ה,השתחררתי עם כולם,  ושום דבר רע לא קרה לי. אפילו לא נקעתי קרסול בצניחה. רציתי להתקשר לנעמה ולהגיד לה שמסתבר שאני לא מסוג האנשים האלה ושאין לה מה לדאוג, ושאני מטומטם בדיוק כמו כולם. 

לבד

עכשיו אני לבד , ואיך שדלת הבית נסגרה, או אפילו כשעמדה להסגר, סככת פרפרים גדולה וירוקה נפתחה מעל לראשי, מלמעלה נגללים כלפי מטה ציטוטי שירה וסיפורים, ודמיונות וזכרונות מעופפים ברחבי הבית, וכולו מלא בלבד שלי, בזמן הקודש. 

כשאני לבד אני הכי שלמה. אני מרוכזת כל כולי בעיסוקיי, ובעולמי הגדול והפראי. אני חורזת מחשבות בשרשרת, אני שרה או מנגנת, או מזמזמת מנגינות, כותבת, קוראת, משחקת במילים בראשי. וחולמת בהקיץ, ומעלעלת בזכרונותיי.. רוב הזמן אני נהנית להיות לבד ואני שטה ברבדי נפשי על מי מנוחות. 

רוב האנשים לא אוהבים להיות לבד. משעמם להם, ריק להם. הם מחפשים מה לסדר בבית או מגזין ישן שלא קראו בו כתבה, ואז מדליקים את הטלויזיה ואחרי שלוש הפסקות פרסומות מתחילים לצאת מגדריהם. וכשהם אומרים למישהו שהם מרגישים איתו לבד, אז זה סימן רע, כי הלבד שלהם די נורא. 

רוב האנשים לעולם לא יהיו הרמוניים עם הלבד הזה, שלי, הלבד האהוב והחם והאוהב. הלבד החכם שאוהב לשוחח איתי על משמעויות של שירים וסיפורים, על תופעות ביולוגיות ואוטוביוגרפיות של אמנים ומוסיקאים, הלבד שאוהב לנגן מנגינות ישנות, ולכתוב מילים שכבר לא אומרים , הלבד שמבין אותי ואת ההומור הטפשי שלי, ונפעם מהאופן הצפוי שבו אני עושה דברים בשגרתיות רהוטה.

אבל יש כמה אנשים שכיף לי להיות לידם לבד. אני מדקלמת להם מחשבות ומדברת איתם על דברים אחרים , וחולמת איתם בהקיץ על אותם מקומות רחוקים, וכאילו כשאנו ביחד זה כמו שאני עם הלבד הקסום שלי, ואני חולקת אותו עם אדם שמעריך אותו, ונפעם מהשגרתיות שלי, ומהאופן הצפוי שבו אני עושה דברים.. 

וכשאדם נכנס לחיי וכשאני ביחד איתו אני מרגישה לבד, אז זה סימן שהוא באמת בשבילי. זה הסימן שלי.