התעוררתי היום ב09:54, 6 דק' לפני הצפירה, צחצחתי שיניים, הדלקתי טלויזיה, נעמדתי,התיישבתי. והתחלתי לזפזפ בhot vod movies מתוך אמונה שכשיש יום שמוגדר לשואה, צריך לעסוק בנושא פרק זמן במהלך היום (אם לא בכל היום כולו), והיות וזהו יום השואה הראשון שלא חוויתי במסגרת כלשהי (ולכן לא היה איזה טקס או משהו כזה מוגדר שימלא את חלל "פרק הזמן" שהגדרתי לעיל)  בחרתי למלא את החלל הזה בסרט דוקומנטרי ישראלי שנקרא "פיצה באושוויץ" (לינק לצפייה) שמגולל את סיפורו  של דני חנוך, ניצול שואה, עם שני ילדיו  בטיול שורשים באירופה. 

דני, מלא החיים ומלא תאוות החיים, מבקש מילדיו לעשות איתו פעם אחת טיול אמיתי במחוזות ילדותו ונעוריו.  מראשית הסרט ניכר חוסר היכולת לבטל את עצמי וצרכי לטובת הזולת. שני ילדיו של דני שומרים על חזות מעונה,ומשתדלים להכעיס שלא להראות עניין במסע או להרתם ולתמוך באביהם, גם כשהוא מסביר להם שזה חשוב לו.  מתעוררים לא מעט וויכוחים, בשל הראייה האגואיסטית-אינפנטילית שלהם.

במהלך הצפיה נמלאתי קנאה, רציתי כל כך הזדמנות כזו, להכיר אדם מקסים כל כך ולשאוב ממנו את כל הסיפורים, והאגדות, ומעשי הגבורה.. לשאוב ממנו את האהבה לחיים ואת שמחת החיים, לגדול לאורם.

וגם קצת ריחמתי על ילדיו, ריחמתי על חוסר היכולת שלהם לתת מעצמם  לאדם שגידל אותם, אדם מלא רוח נתינה ורצון להעביר את סיפורו הלאה, והתעצבתי. 

תקופת השחרור, שאני חווה בהווה, מסתמנת בהרבה שאלות בקשר לעתידי הרחוק, וכנגזרת מכך ,עתידי הקרוב. 

 מאז היותי קטנה מאד, התקילו אותי אותם מבוגרים, כאת שאר הילדים, בשאלה "מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?"

והתשובה שלי תמיד הייתה "ראש הממשלה" . 

חונכתי בזיעת אפיהם של הורי, חבריי ויתר האנשים שנטלו חלק בגידולי בין אם במישרין ובין אם בעקיפין שאני צריכה לשאוף לעבודה קלה, עם מעט שעות עבודה, רצוי כזו שאני אוהבת, והכי חשוב- שתניב כסף, וכמה שיותר. 

באיזשהו שלב בחיי, הבנתי שהחלום שלי להיות ראש הממשלה, קצת ילדותי. זה היה בדיוק בשלב שבו ניסיתי להוכיח לכולם כמה אני בוגרת. אז בחרתי לי חלום בורגני ומציאותי, כמו עורכת דין. (אבל בתוך תוכי המשכתי לחלום להיות בכנסת, כי הכנסת הייתה,בעיני, יצוג של הכוח המשפיע במדינה.)

בשנים האחרונות התשובות שלי הפכו יותר ויותר מעורפלות "אני רוצה לעזור לאנשים", "אני רוצה להמציא איזו שיטה, איזו דרך שתעזור להמון אנשים, משהו בתחום הרפואה, אולי הפסיכולוגיה.."  והצטמצמו "אני רוצה להיות נטורופתית" .. "אני רוצה שתהיה לי קליניקה פרטית ליד הבית" ... קטן, קטן, פיצפון.

ולמה?

כי החלום שלי, האהבה שלי, היעוד שלי, הפנימי, הרצון לעזור לאנשים, התמזג עם הנורמה שהוכתבה לי, מתוך פחד שלא אצליח להגיע להישגים ראויים מבחינת הנורמה, במרדף אחר היעוד שלי. 

"כל אחד בתחילת נעוריו יודע מה הייעוד שלו. בשלב זה של החיים הכל ברור והכל אפשרי. בני הנעורים אינם פוחדים לחלום, ולהשתוקק לכל מה שהם רוצים שיהיה להם בחיים. אבל בהמשך הזמן איזה כוח מסתורי מתחיל לשכנע אותם שאי אפשר להם שיגשימו את ייעודם... זה כוח שנראה שלילי, אבל למעשה הוא מראה לך איך להגשים את ייעודך. הוא מכין את רוחך ואת רצונך, כי יש בעולם אמת אחת גדולה: תהיה מי שאתה, ותעשה מה שתעשה, כשאתה באמת רוצה משהו, זה מפני שהמשאלה הזאת מקורה בנשמתו של היקום. זאת היא השליחות שלך על פני האדמה...נשמתו של העולם ניזונה מאושרם של בני האדם...חובתו האמיתית היחידה של האדם היא להגשים את ייעודו..."

(מתוך:האלכימאי\פאולו קואלו)

אבל כשאני רואה את כל הסיפורים של ניצולי השואה על מרד גטו ורשה, על בניין הארץ, על המלחמות ועל הנתינה שלהם למען העקרונות, המטרות, היעוד שלהם, אני מבינה שזה מה שחסר לכל כך הרבה אנשים. לא סתם אומרים שכשאתה נותן מעצמך אתה מקבל.

אתה מקבל משמעות.

בוודאי שאחוז המתגייסים ירד מעשור לעשור, בוודאי שאחוזי העוני יעלו, אנו חיים בעידן המקדש את ההון העצמי וההנאות העצמיות. שום ערכים; שום משמעות.

רענן שקד כתב בטור השבועי שלו ב"7 ימים" על בעלי ההון, שלא מסוגלים להוציא פרוטה שלא לצרכיהם האישיים והנאותיהם האישיות. 

האנשים שהגיעו מהשואה הגיעו בלי שום דבר, ולכן התייחסו אחד לשני כאל שווים, ונתנו מעצמם את המקסימום למען בניין הארץ. הקיבוצים אז החזיקו מעמד כי כולם היו שווים, ולכן השוויון חיזק אותם. אם היום היינו חיים בסוציאליזם שכזה- לא היה מעמד עוני. גם לא היה מעמד אצולה. 

בתוך כל אחד מאיתנו יש איזה כישרון גדול שאין לאף אחד אחר. כישרון שיכול לשפר את האופן בה המדינה מתנהלת , שיוכל ליצור שינויים ממשיים והכרחיים במדינה. אף אחד מאיתנו לא נמצא וגר פה סתם, בלי סיבה, כי תנאי הקיום במדינה הם לא אידאליים, ומבחינת איכות החיים אפשר למצוא מקום נחמד יותר.  

אם כל כך הרבה אנשים נמצאים פה בגלל האהבה לארץ, בגלל המורשת, בגלל מילים גדולות כמו "לאום" , "מולדת" , אז אי אפשר להתקמצן.

אי אפשר להתקמצן בכשרונות ובכישורים שלנו ולצמצם אותם לריבוע הפרטי שלנו. שמעתי כל כך הרבה אנשים שאמרו שהם לא רוצים להתגייס, שהם יסרבו להתגייס לקרבי.  ואם יש אנשים שחיים בארץ ולא יודעים שזה בזכות אחרים ששומרים עליהם זה אסון, כי על זה מושתתת המדינה שלנו,ובזכות זה היא קמה,, ובגלל הצטמצמות האדם אל מול הזולת תחרב. 

אני רוצה לציין את יום השואה הזה בעיני, כיום שבו עלינו לזכור שההישגים שהגיעו אליהם אבותינו, ראויים להשתמר ולהתעצם,כהוקרה על עבודתם הקשה, על אהבת הארץ והנתינה, על האהבה לנתינה. החלום שלי, היום הוא להיות במקום משפיע, בעוד כמה שנים, במדינה, לא יודעת אם ראש ממשלה או חברת כנסת, או פעילה בארגון כזה או אחר, החלום שלי הוא לנתב את האהבה הרבה שיש לי לארצי ומולדתי, ולעזור בבניין ארצנו. וזה מה שחשוב. 

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? ...כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

(מתוך:בחזרה לאהבה\מריאן ויליאמסון)

תחשבו על זה.