אני ממתינה למונית שירות ומבטי נפגש עם השכן מקומה ראשונה, שהוא בן גילי.
"את עוד שרה?"
אחרי שיחה קצרה קובעים ליום המחרת (יום הזיכרון) בשעות הבוקר, אצלי בבית.
יום שני, 15.04.13, 10:04 , בחדר שלי.
אני באמצע הכנת עוגת שמרים טבעונית בפעם הראשונה, נשמעות דפיקות בדלת, השכן נכנס.
אחרי שאני מסיימת להכין את הבצק ומניחה אותו להתפחה, הולכים לחדר שלי.
הוא מראה לי חבילת דפים ופורס אותה בפני.
אנחנו מתחילים לנגן ולשיר ביחד ,נסחפתי כל כך הרבה עד ששכחתי שקבעתי עם חברה בתחנה מרכזית תל-אביב, בשעה 15:00.
ובפעם הראשונה בתקופה האחרונה הרגשתי שאני נהנית, ושטוב לי, ואני כאן ועכשיו ולא בשום מקום אחר, כשאני נמצאת עם אדם נוסף. ואני לא צריכה להרגיש שהפנים שלי צבועות והבגדים שלי לא באמת נוחים לי, ואני ירק הטבעית, שיושבת לצד השכן ושנינו בהחלטה של רגע מנציחים במנגינה,בטקסיות כזאת, והכל כל כך נכון.
"אבל מה.." הוא גמגם, "מה היא עושה בדיוק.. מה היא עושה שאני לא עשיתי?"
אילנה נאנחה. כנראה בכל זאת תאלץ לומר את מה שהעדיפה להשאיר שתוּק.
"אתה אדם עם צבעים שמחים", היא אמרה
"אבל גם מריה בן אדם מאוד חיובי", עמיחי הקשה.
"כן, " אילנה הסבירה. "אבל היא ביקרה גם בקוטב השני. האפל. היא נפלה לבור, ויצאה משם בכוחות עצמה ולא מפחדת להסתכל לתוך הבור שוב מדי פעם.
אני מרגישה נורמאלית איתה." אילנה אמרה. "אני מרגישה שאני בסדר גמור. שהעצב שלי בסדר גמור. שהכבדות שלי בסדר גמור.שזה שאני חייבת להתחבא מהעולם מדי פעם זה בסדר גמור. אני מרגישה מובנת כשאני עם מריה. לגמרי מובנת.
מתוך:משאלה אחת ימינה\אשכול נבו
יום שלישי, 16.04.13, 02:48, על חוף הכינרת.
מוזיקה חזקה, כל כך הרבה אנשים לא מאופסים. ואני שוכבת בצד על המחצלת, מסתכלת על השמיים, מקווה שיבלעו אותי, או שיפילו עלי כוכב גדול.
ידעתי שלא הייתי צריכה להכנע להפצרות, ידעתי שזה לא בשבילי, החברתיות הזאת. לא עם החברה הזאת בכל אופן.
שוב המחשבות האלה. במיוחד בסיטואציות חברתיות תוקפת אותי התחושה הזו, בזמן הכי פחות טוב. חלל של ריקנות מהול בעשן של עצב או כאב רך שמתפשט, ורצון עצום לקום וללכת למקום אחר. רק הידיעה שכולם יציקו לי אם אעשה את זה משאירה אותי על המחצלת, להתבונן על כל האנשים המטופשים ומעוררי הרחמים, שצריכים לנטרל את עצמם מעצמם כדי להנות, ולרחם עליהם, ולרחם עלי, שאינני כזאת ושאינני נהנית מדברים שכולם נהנים מהם.
וכך שכבתי לי ותהיתי אם בכלל יש דברים שאני נהנית מהם. ונזכרתי בבוקר, ונזכרתי שדווקא נהניתי , ושחבל שהדבר האדיוטי הזה גרם לי לעצור את זה.
אחד מאותם שיכורים ניגש אלי ושאל אותי למה אני לא שתויה. "אני 100%" עניתי בחיוך מריר, והרמתי את האוגדל, כדי להשמע אמינה.
"את לא 100%" הוא אמר. "אם כולם שותים ואת לא שותה, אז כולם 100%, ואת לא. " לבי נצבט. הנה, ירק, אפילו הוא חושב שאת יצורה מארץ היצורים. למה את לא יכולה להיות פעם אחת כמו כולם? למה את כל הזמן בורחת?
"אסף- אם כולם שותים והיא לא שותה, אז היא לא 100% , נכון?" השיכור הזה צעק לעבר מישהו.
"לא, אם כולם שותים והיא לא שותה , אז היא 100%. ואנחנו לא" הוא ענה. הופתעתי. לא ציפיתי שמישהו חושב כמוני בכלל. תהיתי כמה הוא עצמו 100%, ואם זה נכון בכלל לפרש את דבריו כפי שאני רוצה. אולי בכלל הוא התכוון שאני 100% מפוקחת,צלולה,רצינית, וכולם לא ממש מפוקחים. נאנחתי.
אחרי בערך שעתיים, המוסיקה נחלשה מעט, שניים שגם יודעים לנגן ישבו והתחילו לנגן, וכולם לאט לאט הצטרפו, "הנה סיטואציה שאת בדרך כלל אוהבת" , עודדתי את עצמי, ותהיתי ביני לבין עצמי למה אני צריכה לעודד את עצמי, כי בדרך כלל אני פשוט מתרגשת וקמה. אני עוברת לישיבה בעצלתיים, קרוב מספיק כדי להצטרף אבל לא מספיק כדי להיות חלק. ואני לא נהנית. השירים לא לטעמי, האווירה לא לטעמי, והריח החריף והחזק שלה לא לטעמי כלל.
אחרי כמה שירים, שאני היחידה ששרה את המילים של השיר ברצף נכון והגיוני, אני מפסיקה להלחם בעצמי ונכנעת לצרכים ולרצונות שלי,קמה בשקט ולוקחת את הגיטרה שלי וקלסר האקורדים שהבאתי איתי, ומתקדמת לכיוון החוף , יושבת מאחורי אחד האוהלים, ומוודאה שאף אחד לא רואה אותי, בנקודה שקרובה מספיק אל 'כולם' ורחוקה מספיק כדי שארגיש לבד.
אני קצת מתרגשת. מרגישה שאני חוזרת אל עצמי, אל הלבד האהוב והחם והאוהב, פותחת את הקלסר ומתחילה לנגן לאור קטן ומעומעם שמגיע מרחוק ,מנגנת לי ומתחברת אל עצמי ואל יהודית רביץ,והאור נחלש עד שאני כבר בקושי רואה אותו, ואני חושבת על זה שעוד רגע הוא כבר יחלש לגמרי, ולא יהיה לי תירוץ לשבת לבדי מול הכינרת, אז אני מחליטה לנסות לנגן מנגינות שאני זוכרת בעל פה. יש בדיוק שתיים כאלה. פתאום אני מבחינה בצל מתקרב, מישהו מתישב על ידי, אני מזהה שהוא אחד מהבחורים שנגנו. היה לו קצת ריח חריף.
"היי,מה את מנגנת?" הוא שאל. נזכרתי שכשכישבנו שם,לנגן, אז היה איזה רגע ששיפרנו למקום יותר מרווח כי היו כבר הרבה אנשים, והוא קרא לי בשמי, וביקש שאצטרף גם למקום השני, ותהיתי איך הוא יודע מה השם שלי, ולמה הוא קורא לי. התהייה השניה הייתה קצת עצובה בעיני, מעצם היותה תהיה.
"את 'אולי' של אביב גפן" אמרתי במבוכה, אני לא יודעת לשקר. הוא התיישב במרחק נוח ממני, לא הרגשתי שום מתח או התרגשות, כאילו הוא תמיד היה שם.
"אני מכיר די הרבה שירים שלו, אבל את זה לא מכיר."הוא אמר בהתנצלות. רווח לי. לא רציתי להשתקף כ'מאוהבת דיכאונית בודדה'.
"כן, זה לא שיר כזה מוכר" עניתי, בעידוד קל, ואז התחלנו לדבר , ובשלב מסוים הפכתי משותפה לשיחה למאזינה, כי לא היה לי מה לומר.
מדובר באדם שדומה לי באופן יוצא דופן. מעולם לא שמעתי את עצמי דרך אדם אחר כפי שחשתי באותו רגע.
"יום אחד נכנסתי לחמ"ל," הוא אמר -
"וראיתי במחשב ציור וציטוט של מאיר אריאל, מהשיר "נשל הנחש". הוא אמר,
זכרתי את הציור הזה. זו תמונה שציירתי ב'צייר' במחשב של חמ"ל הפלוגה באיזה יום. ציירתי איש שוכב עם כובע קש ולדעתי היה לו איזה פרח בפה וידיים מקופלות מאחורי הראש, ושמיים כחולים, וציטוט שעלה לי בראש מהשיר. אני לא זוכרת בדיוק איזה חלק. ניסיתי ,לשווא,להזכר למה ציירתי אותו.
חייכתי, לא זכרתי שחתמתי את שמי מתחת לציור הזה. לא חשבתי בכלל שמישהו ישים לב אליו. בקושי זכרתי אותו, אני.
"והתחלתי לחפש מי צייר אותו." הוא המשיך. זה היה נשמע לי לרגע כמו חלק מספר.
"שאלתי את כל החמליסטי"ם, אמרו לי בהתחלה שזו אחת מהתצפיתניות, בסוף גיליתי שזו את. " צחקתי בהפתעה. מעניין מי אמר לו. ו..למה היה לו כל כך חשוב לחפש מי ציירה את זה? אולי כי אנשים ששומעים מאיר אריאל זה דבר נדיר כל כך ... נאנחתי
"ורציתי לדבר איתך על זה."
ודיברנו, ושוב שתקתי והקשבתי, ולראשונה בחיי גיליתי אדם שבאמת יש בו הכל, הוא מנגן בגיטרה, והוא כותב, והוא אוהב לטייל, ואפילו הוא אוהב את הנגב ורוצה לגור בו בדיוק כפי שאני, והוא כמוני, הגיע ממקום אחר.
והרגשתי איתו כל כך שלמה. כל כך רגועה, הרגשתי שאני לא צריכה להוכיח את עצמי ולא צריכה לעשות משהו שאני לא אוהבת לעשות.
למרות שלא זכרתי אותו, הוא ידע מי אני. הוא הזכיר יום אחד שבו נכנסתי לחמ"ל וביקשתי ממישהו לכוון לי את הגיטרה. וזה היה הוא. "ובאופן מאד מוזר ויוצא דופן לא הצלחתי לכוון לך אותה." הוא אמר. נזכרתי שהוא היה די נחוש, ובשלב מסוים הוא פשוט שעשע אותי בנחישות שלו, ככה שהנחתי לו, חשבתי שאולי הוא ניסה להוכיח לעצמו משהו, ולא לי, להוכיח משהו אחר. ולאחר בערך שעה הוא ויתר והצטער כל כך. לא הבנתי למה הוא מצטער כל כך הרבה, אבל הודיתי לו.
רעש הרקע היה חזק כל כך שבשלב מסוים כבר לא יכולתי לשמוע את עצמי, הוא הציע שנלך לטייל למקום שקט יותר (כפי שרציתי לעשות בעצמי, לבד, לפני כן). חשבתי על זה שאלו מילים שרוב האנשים משתמשים בהן מסיבה מסוימת מאד. תהיתי אם זו הייתה הסיבה שבגללה הוא הציע את זה. משהו בי הרגיש שזו לא, שבדיוק כמוני הוא רוצה קצת שקט. מצד שני, האינטואציה שלי מעולם לא הייתה נהדרת , אז אולי כן בעצם?, מצד שלישי תהיתי אם זה אמור להיות מעליב שהוא לא רואה אותי בשום צורה אחרת, מצד רביעי, הוקל לי, כי הרגשתי שגם אני לא רואה אותו באופן הספציפי הזה כרגע, וכל מה שבא לי זה לשבת לידו ,להקשיב לעצמי דרכו ולהתרגש, אחרי זה חשבתי על זה שזה קצת אגואיסטי מצידנו (או שמא זה רק אצלי) - לקוות שכולם מעוניינים בנו באופן רומנטי, כאילו כולם אינם אלא הוכחות חיות בשטח שאמורות לספק לנו קונטרה לדימוי העצמי. איזו מחשבה נוראית.
הבטתי בו לרגע, וחשבתי לעצמי פתאום, במחשבה קצת ביזארית, שהוא מן חיבור מוזר בין אחי הגדול, לאבא שלי ואלי. הוא מכיל את שלושתינו ומצאתי בו קצת מכל אחד, והרבה ממני. תהיתי אם הוא התאכזב שאותה ציירת מעוררת מחשבה התגלתה כירק המגושמת והשתקנית-עם-בנים שאני. תהיתי מה הוא ציפה מהאינטרקציה איתי, ומה אני אמורה לעשות. לא ממש הצלחתי להבין כי הוא היה עסוק בלתאר לי את סיפור חייו. לא הצלחתי להבין למה הוא עשה את זה בנחישות כזו, כמו אותו ערב עם הגיטרה, אבל כמו אז, הנחתי לו , כי שוב הרגשתי, שאולי הוא קצת מספר את זה גם בשבילו, ולא רק בשבילי.
המחשבה הזו גרמה לי להגניב חיוכים קטנים, מהסוג שמי שרואה אותם יכול לבחור להתייחס או להתעלם, או באמת לא לשים לב אם הוא לגמרי מרוכז במשהו אחר. תהיתי אם הוא היה מרוכז כל כך בדבריו, או שהוא בחר להתעלם מסיבה אחרת. הוא כל כך רציני, הירק-תאום הזה שלי, חשבתי. בזה אנחנו קצת שונים. כי ההתמודדות שלי עם העולם הזה, שקצת גדול עלי, הייתה עם הצחוק. אני צוחקת כשאני נפגעת, וכשאני מובכת, וכשאני לא רוצה להרצין, וגם כשאני מנסה לנשוא חן אני צוחקת, או לשנות את האווירה שמכבידה עלי, אבל אני צוחקת הרבה גם כשאני מאושרת, וכשאני מוצאת בדברים טפשיים הומור, וזה קורה לעתים קרובות. תהיתי באיזה אופן הוא התמודד עם אותם דברים. לא באמצעות צחוק, זה בטוח.
התחלנו ללכת וראיתי מרחוק רוג'ום ענק של אבנים, ושוב התעוררה בי הסקרנות המוכרת שאני פוגשת כשאני מטיילת בטבע,שניצטת בי באופן בלתי צפוי ודוחה כל דבר אחר. ביקשתי ממנו שנלך לראות מה יש שם. הוא התענן לשבריר שניה, ולא הצלחתי להבין מה פירוש המבע הזה, ואז נעתר בספקנות סמויה. הלכנו לכיוון, וכשהגענו התברר שהמקום נקרא "מבצר השדים".
-
המקום היה שקט ומרוחק. חששתי שהוא יציע לחזור, לאור מבטו המעונן קודם.
"פה שקט ונחמד, אולי נשב?" הוא הציע, נעתרתי.
הוא פתח את הקלסר שלי והבטתי בו בציפייה. התחלנו לנגן ולשיר ביחד כל מיני שירים מהקלסר שלי, הוא ניגן יפה. היו רגעים שהפסקתי לשיר והקשבתי לו, ודרך המילים של השיר שמעתי אותו שר ומספר לי על מה שהוא מרגיש וזה היה נעים, והיו רגעים שהוא הפסיק לשיר, הגברתי את קולי ותהיתי אם זה הוא הפסיק כדי להקשיב לי, גם.
לאחר משך זמן שארכו לא ידוע לי, התקשר אחד החברים, התעננתי. חששתי שנלך. לאחר כמה חילופי דברים הבנתי שמדובר בבחור השני שניגן, הוא אמר לו שאנחנו יושבים ביחד והוא יכול להצטרף, ותוך זמן קצר הוא בא עם גיטרה נוספת, ושניהם ניגנו ושרו, ואני לפעמים הצטרפתי ולפעמים הקשבתי. הרגשתי תחושה חמימה צומחת בתוכי, בדיוק כמו בציטוט של מריאן ויליאמסון, הנה התחלתי לבד, ועכשיו אנחנו שלושה.
"כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."
והבחור השני הסתכל בקלסר השירים שלי ואמר שהוא לא מכיר כמעט אף שיר. חשבתי על זה שגם אני לא הכרתי כמעט אף שיר ושלאט לאט למדתי וחקרתי את המוסיקה שאני אוהבת, ושכל כך מעט אוהבים גם, רציתי לעודד אותו, והוא כבר הוסיף "בטח אסף מכיר את כל השירים."
ופנה אל הבחור הראשון. אסף חייך במבוכה. "א.ס.ף" גלגלתי את שמו על לשוני ללא קול. הוא התנגן יפה והוא התאים לו.
"ירק, את לא תמיד גרת איפה שאת גרה, נכון?" הבחור השני הפנה אלי את מבטו בתמיהה . ולרגע נזכרתי שאני יודעת על אסף המון דברים אבל הוא לא יודע עלי כמעט כלום, כי רוב השיחה רק הקשבתי.
"נכון" עניתי.
"איפה גרת לפני כן?" הוא שאל.
אמרתי לו את שם הישוב והוא הגיב בתדהמה.
"כמה שלא מתאים לך לגור במקום כזה" אני יודעת.. עניתי ביני לבין עצמי בעצב, ונזכרתי בילדותי ובנעורי, בחוסר ההתאמה שרדף אותי לאן שלא הלכתי ובקושי שלי להבין למה ומדוע אני מרגישה כך.
צחקתי, במרירות בלתי מורגשת, שרק אני ידעתי על קיומה. כי זה מה שרוב הזמן אני עושה במקום להגיד מילים שקשה לי.
לא הצלחתי לראות את פניו, אבל אני מניחה שאסף התפלא.תהיתי מה הסיכוי שהנושא שאסף דיבר עליו, יעלה בשנית כשהוא מופנה כלפי. גם אסף גדל במקום שלא מתאים לו.
"אני גדלתי בעיר עירונית מדי, במקרה היה לי דוד שאהב לנגן בגיטרה, ובגללו התחלתי גם אני, וכשהתחלתי לחפש שירים באינטרנט, היו רק שירים כאלה" אמר הבחור השני, והביט לכיוון הקלסר.
"וככה הכרתי גם שירים אחרים, אבל אני בקושי מכיר, כי לא נחשפתי. " הוא אמר. ורציתי לחבק אותו ולהגיד לו שאני כל כך מזדהה איתו וגם אני הרגשתי ככה ואני עדיין מרגישה ככה. מרגישה שהעיר שגדלתי בה, שהסביבה הזו, סגרה את התודעה שלי ואת הדעת שלי בפני נושאים נוספים וכל פירור של ידע הייתי צריכה ללכת ולחפש בכוחות עצמי, כמו איזו תעלומה, ושעדיין ישנם דברים רבים כל כך שאינני יודעת.. את הבחור השני הזה הכרתי כמה חודשים בבסיס, אף פעם לא חשבתי שיש לו מחשבות כאלה .. הוא לא ממש מקרין את זה כשהוא 100%.
המשכנו לנגן ולשיר ביחד, ובכל פעם אחד מהם ניצל הפוגה קלה כדי להציע שאולי כדאי כבר ללכת כי נעלמנו ליותר מדי זמן, ואני התעצבתי, וכולם הסכימו (גם אני, בלית ברירה) והמשכנו לנגן, ואז שוב השני אמר שאולי כדאי, ושוב כולם הסכימו והמשכנו , ותהיתי האם הם בכלל רוצים לחזור , או שהנורמה אומרת להם שכדאי להיות קצת רומאים ברומא הזו, ולא להיות כאלה מתבודדים. (מצחיק שנורמה מתחרז עם רומא). וכשהתחילו להגיע הטלפונים, חזרנו חזרה אל החוף.
כשהגענו לא ראינו אף אחד, האוהל שהתנענע שלא כדרך הטבע, חזר לדרכו הטבעית ודמם, ומלבד הרי אשפה לא היה דבר. לקחתי שקית והתחלתי לנקות, ואסף הצטרף אלי. זה כבר לא הפתיע אותי, הוא ירק בדיוק כמוני. לא יאמן. מצאתי מקבץ עצום של בשר חי שלא בושל, מפוזר על הרצפה.
ביקשתי ממנו להרים את זה,הוא הביע רתיעה לשבריר שניה, חייך חיוך קל ואמר "גם לי זה קצת קשה,אידיאלוגית" . חייכתי לעצמי והמשכתי לנקות במרץ. אחרי שניקינו את מרבית הזבל הצעתי לו שנלך יחד לפח שבחוץ, הוא נעתר.
"לפעמים כואב לי כל כך הסבל שאנחנו גורמים לבעלי החיים, כמה עצוב שאנחנו חוגגים שמחה בהרג" הוא אמר. והרגשתי איך נפשי נשלחת אליו, תחת כנפיו. חשבתי על זה שיש משהו תמים כל כך בדיבור שלו. כל כך אמיתי, כל כך כן וחסר יומרה והתנשאות.
אפילוג:
בספר "משאלה אחת ימינה" של אשכול נבו, מסופר באחד העמודים על שני חברים שטיילו בדרום אמריקה, ואחד מהם התחיל לחטוף הזיות ככה שהוא לא ידע מתי הוא ישן ומתי הוא ער. אז חבר שלו אמר לו שבכל פעם שהוא מרגיש ככה - שיעיר אותו וככה הוא ידע שהוא לא הוזה. הוא קרא לזה בספר "סמן מציאות" . באירועים החברתיים הגדולים האלה תמיד הרגשתי שהעצמיות שלי מתערפלת לי, שאני לא בטוחה מי אני או מה אני, שההגדרה שלי קשה לי, לעצמי. שמרוב שאני מנסה להיות רומאית אני כבר לא בטוחה האם אני מחייכת כי צריך, או כי באמת, ואם אני צוחקת כי זה מצחיק או כי זה אמור להיות, או האם אני משתפת פעולה כי אני רוצה או כדי לא לקבל תשומת לב שאינני מעוניינת בה. שאני כבר לא בטוחה ממה אני נהנית ומה עושה לי טוב, ולמה אני לא מצליחה פשוט להנות כמו כולם, ולא רק לנסות להנות.
מהרגע שחזרנו הרגשתי שאסף היה הסמן מציאות שלי. הספיק לי להביט בו וכבר הרגשתי שוב שיש מישהו שמבין אותי, שמבין את האירוניה בסיטואציה מסוימת, כמוני, שמרגיש כמוני שהדבר הזה שקרה עכשיו , היה די דפוק. ומצד שני, היה בנוכחות שלו משהו מעיק, שאני לא רגילה אליו.
הייתה בו אמת. הרגשתי שאני לא יכולה להיות צבועה, כי בתוך כל ההמון הרומאי הזה עומד אחד, שיודע אם אני משקרת, אם אני עושה את עצמי.
אירוני לומר כמה קשה להיות עצמך לגמרי. תהיתי אם הוא באמת יודע שאני כמוהו, כי הוא לא שאל עלי יותר מדי שאלות, אולי בכלל הוא לא יודע כלום עלי ואין לו מושג מה אני כן ומה אני לא, בכל מקרה, באופן שלא הובן לי, רציתי שהוא ידע מי אני באמת.
אם מישהו קרא את הכל עד הסוף, אז אני אשמח אם הוא יקשיב לשיר הזה גם, כמו שאני עשיתי עכשיו. תודה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
