זהו,זה מוכן. אמרתי ליניב. והוא חייך, חיוך כזה של החבר הכי טוב. 

הברזנו מהשעתיים האחרונות של שיעור ספרות וחתכנו לבית שלי, והתחלנו לעבוד על המתנה, עד עכשיו, חמישה לשתים עשרה בלילה. 

הכל התחיל לפני בערך חצי שנה, כשהתחילה שנת הלימודים. דנה הורוביץ עברה לכיתה שלי, י"ב 4, מגמרת ביוכימיה, וישבה במקום הפנוי שהשאיר אחריו חגאי ,שעבר דירה. ממש שולחן אחד לפני, מולי. 

מערכת היחסים ביני לבין דנה בחצי שנה הזו הסתכמה בשאלות  "יש לך טיפקס?" , "יש לכם אולי שני ספרים?" , ו"איזה עמוד המורה אמרה לפתוח?"

וזה, למעשה, היה כל מנעד המילים והתצורות שיכולתי להפיק כשהייתי ברדיוס של פחות מחצי מטר ממנה. 

למרות שמעולם לא פתחתי את זה בפניה, הנחתי שהיא בטח כבר שמה לב לחיוך המשוגע שיש לי על הפנים כשהיא נכנסת לכיתה, או למבוכה שמציפה אותי כשהיא פתאום פנתה אלי באמצע השיעור.

אפשר לומר שבחצי השנה האחרונה דנה ואני מבלים זמן רב ביחד. במשך כל שעות היום היא מלווה אותי, במחשבות, בדמיון, בחלומות בהקיץ בזמן השיעור, כשהיא מעבירה קווצת שיער אל מאחורי האוזן.

השנה התחלתי גם ללמוד לנגן על גיטרה, ואת הזמנים שבין פגישותינו בבית הספר, הייתי ממלא בכתיבת שירים עליה, ולפעמים מנסה אפילו לנגן אותם עם מנגינה מתאימה. 

לעתים הייתה עולה בי תמונה של סוף השנה, סוף י"ב ,על הנשף, שבו יגמר סיפור האהבה שלנו, שלי. תהיתי האם ביום למחרת אני אמשיך לא להרדם, לחשוב עליה, גם כשמסלולי חיינו יפרדו. לא היה לי ספק בכלל. יכולתי לדמיין את זה בצורה מושלמת, דנה- עם השיער היפהפה והגולש שלה, והש' השורקת החמודה הזו שלה, והחיוך, עם העיניים הפקוחות לרווחה, מלאות אור , שאם היא אומרת מילה עם ש' ומחייכת בו זמנית, אפשר להתעלף. מניסיון. 

מתגייסת לצבא , וכבר בבקו"ם כולם מחייכים אליה, ובדוק שכל תפקיד שהיא תרצה היא תקבל, כי מי בכלל יכול לעמוד בפניה.. 

ומשתחררת, ולי תשאר עוד שנה בצבא, אבל ממנה אני לא אשתחרר. היא תמשיך לעלות בראשי רגע לפני השינה,ולהדיר שינה מעיני, וכל חיי אתהלך סהרורי. היא תתחתן, ותהיה בהריון, עם תינוקת חמודה בתוך הבטן. ואני, שאשמע על כך מחבר, אחשוב כמה הייתי רוצה ללטף לה את הבטן, עם תינוקת אחת משלנו.. 

וככה חיי ימשיכו לחוג סביב דנה הורוביץ, שישבה שולחן לפני, כמו כדור הארץ שחג סביב השמש, לאורה. ואפילו בעוד המון שנים,כשיהיו לה כבר נכדים, אני כמעט בטוח שעדיין אחשוב עליה. 

המחשבה הזו, מופרכת ככל שתהיה, נראיתה לי מאד הגיונית. בעצם, גם עכשיו היא נראית לי מאד הגיונית. 

אפילו פיתחתי ביני לבין עצמי, אולי בהשראת המגמה, תיאוריה, שאם אתה מתעסק מספיק במשהו, המוח שלך משתנה קצת והוא מקבל מקום משל עצמו. ובהתאם לתיאוריה הזאת,יש במוח שלי חלק שמוקדש למחשבה עליה, וזהו, החלק הזה ישאר איתי כבר, כי מה שמשתנה במוח, כבר נשאר לכל החיים.

כשהרעיון על מתנה לדנה בצורת שיר אהבה עלה בראשי, אחרי תקופה ארוכה שחשבתי איזו מתנה יכולה לתאר באיזשהו אופן מה מתחולל בי כשאני חושב עליה, נחנקתי קצת. זה היה בדיוק מה שחיפשתי, אבל רק המחשבה על הרגע שבו תאזין לקולי, בליווי גיטרה ושיר שכתבתי לה גרמה לי לבחילה קלה. 

ומצד שני, כמה כבר אפשר להמשיך ככה?

כבר חצי שנה שהיא קופצת לי לראש כל רגע, בכל שניה, וגם לפני השינה. חצי שנה אני לא נרדם.

כמה כבר אפשר להחזיק את כל הרגש העצום הזה בתוכי?

המתנה הזו תהיה הצ'אנס האחרון שיקרה משהו ביני לבין דנה, חשבתי בזמן שהסתכלתי על עצמי במראה.

הרמתי את החולצה, והייתי בהחלט גאה. 

עד היום דנה ראתה אותי רק בתלבושת בצפר, אולי שמעה שאני משחק בנבחר כדורסל או כדורגל, אבל היא אף פעם לא ראתה אותי בלי חולצה. 

סוף סוף האהבה שלי לספורט עוזרת לי במשהו, חשבתי וחייכתי לעצמי, בזמן שבחנתי את שרירי החזה. 

התמונה על גב הקלטת תהיה בלי חולצה,החלטתי .  הסמקתי והורדתי את החולצה.

למחרת, ביום ראשון, כבר סיפרתי ליניב. הוא ועופר, שהיו החברים הכי טובים שלי, ולמדו איתי באותה הכיתה, ידעו על שגעון הדנה שלי.

ליניב היה חלון גדול בבית, שצופה לנוף מהקומה הרביעית. מקום מושלם לתמונה.

הלכנו אליו הביתה וכבר בדרך סיפרתי לו על הרעיון, אחרי שהייתי במקום בטוח, ורחוק מספיק מכולם.

הוא צחק, ואמר לי שהוא איתי בעניין.

ביקשתי ממנו שנעשה עיקוף קטן ונעבור דרך חנות פרחים. קניתי ורד אדום בעשרה שקלים, והמשכנו לבית שלו.

ויניב, כמו חבר טוב, לא שאל יותר מדי שאלות. 

לפני התמונה עשיתי כמה שכיבות שמיכה, הורדתי את החולצה, נעמדתי בפרונט מול החלון, ושמתי את הורד בפה.

מוכן? יניב שאל

רגע, אמרתי, יש לך טוש?

נראה לי. יניב הוריד את המצלמה ועשה פרצוף חושב

עדיף שחור, עבה. הוספתי

הוא הלך וחזר כעבור כמה שניות, עם טוש עבה ושחור.. 

לקחתי את הטוש, פתחתי את הפקק וכתבתי על הבטן שלי את האותיות: S G I N U 

מה כתבת? יניב שאל

לא משנה. אמרתי. 

שמתי את הורד בפה, חייכת חצי חיוך, כיווצתי את כל שרירי הבטן והחזה, והבטתי. 

מוכן? יניב שאל.

הנהנתי קלות עם הראש והוא צילם. 

למחרת לקחתי את התמונה לחנות צילום וביקשתי שידפיסו לי אותה על דף של קלטת, וביום שלישי היא הייתה מוכנה. 

התמונה יצאה בדיוק כמו שרציתי, ואפילו ראו את האותיות. 'יש!' אמרתי בלי קול, עם חיוך מרוצה והלכתי הביתה.

תוך כדי חיפוש אחר קלטת שאף אחד לא צריך בבית,התקשרתי ליניב ואמרתי לו שמחר מחכה לנו יום ארוך, אז שיתכונן.  

מצאתי קלטת ישנה של אבא, עם שירים של אלטון ג'ון ועוד כמה. הוא בטוח כבר שכח ממנה אם היא פה, חשבתי לעצמי , ולקחתי אותה. 

כשהגענו אל הבית שלי השמעתי ליניב את השיר. הוא אמר שזה נשמע ממש טוב, ושהוא לא ידע שאני כזה מוכשר בכל עסקי המוסיקה האלה.

באמת הייתי גאה בשיר הזה.

עבדנו ביחד על קולות כדי שיצא משהו איכותי, ואחרי שהסתגרנו בחדר איזה שעתיים-שלוש, ואמא כבר קראה לנו בפעם השניה לרדת לאכול ארוחת ערב, החלטתי שזה זמן טוב להשמיע להם את השיר ולשמוע מה דעתם, במיוחד מה דעתה של אור, אחותי, שאולי תוכל לתת חוות דעת של בחורה. 

ירדנו עם הגיטרה שלי ואמרתי להם שלפני שמתחילים לאכול, אני ויניב עובדים על מתנה שאני הולך לתת מחר למישהי.

אז זה מה שניגנתם שם בחדר כל הזמן הזה...., אור אמרה בחיוך קורץ. 

ניסיתי להשמע כמה שיותר קול למרות שלא חשבתי על העניין הזה לעומק לפני שירדתי להשמיע לכל המשפחה את שיר האהבה החושפני הזה. 

אחרי הארוחה חזרנו לחדר לעוד כמה שיפוצים קטנים בביצוע. כשהוא היה מוכן החלטתי שזה מוזר,להתחיל את הקלטת בשיר הזה, ככה סתם, בלי הכנה מוקדמת, כמו שדנה נוהגת לעשות לי באמצע השיעור, כשהיא מתקילה אותי באיזו שאלה, בדיוק כשאני מרוכז בעורף שלה, או בפסי החזיה הנמתחים מבעד לחולצת התלבושת. לחצתי על כפתור ההקלטה האדום, והחלטתי להגיד מה שיעלה לי לראש. 

זהו,זה מוכן. אמרתי ליניב. והוא חייך, חיוך כזה של החבר הכי טוב. 

אשכרה הברזנו משיעור ספרות וחתכנו לבית שלי, ועבדנו על המתנה שלי עד עכשיו, חמישה לשתים עשרה בלילה.  

החזרתי את יניב הביתה, ובדרך חשבתי על איזה מזל שעשיתי רישיון בזמן, שלפחות אני יכול להסיע את יניב הביתה, אחרי שהוא עזר לי כל כך.

למחרת, ביום חמישי, קמתי חצי שעה מוקדם יותר,לא היה צורך בכלל להתעורר. המתנה של דנה שכבה על שולחן חדרי ודאגה לשמור עלי ערני ומרוגש. 

התקלחתי ושמתי את הבושם שאני שם לאירועים מיוחדים. לבשתי את חולצת התילבושת הירוקה כהה, שאמא אמרה שמחמיאה לי לעיניים, ואת הג'ינס שאני הכי אוהב.

הסתרקתי, כפי שאני נוהג לעשות בחצי שנה האחרונה, לפני כן הייתי פשוט מסדר את השיער עם הידיים בדרך לבצפר.  

הכנסתי את הקלטת לכיס שלי, בעדינות, ויצאתי מהבית. 

הקדמתי באיזה עשרים דקות. ובזמן הזה הרצתי בראשי עשרות פעמים את הרגע הזה שבו אתן לה את המתנה. 

ידעתי שהוא יהיה בסוף היום, ממש רגע לפני שכולנו נלך הביתה. ואז לא אראה אותה עד יום ראשון, ותהיתי מה להגיד.

בהתחלה חשבתי על "קחי" ולתת לה. והרי בקלטת יש הסבר לכל זה. במחשבה שניה זה היה נשמע לי קצת בעייתי, אולי היא לא תבין, ותזרוק אותה לפח בטעות. המחשבה הזו גרמה לי בהלה קלה.

אחר כך חשבתי על משהו מצחיק כמו "שכחת את זה" , אבל כשהרצתי את הסיטואציה בפעם השניה והשלישית הבנתי שזה מחייב הסבר, הרי היא עשויה להגיד לי "זה לא שלי" , ואני לא בטוח שיהיה לי את היכולת הפיסית לעמוד מולה, כשהיא אומרת 'שלי' עם השין השורקת שלה, ובידה קלטת עם שיר אהבה, ותמונה של גופי הערום, שבכלל לא אוכל להוציא עוד מילה נוספת. 

השעה כבר הייתה שמונה עשרים ושבע, שלוש דקות לפני תחילת השיעור. לפתע חששתי שהיא אולי לא מתכוונת לבוא היום. אולי,נגיד, אמא שלה הפתיעה אותה והן הולכות לעשות איזה יום כיף , אולי היא שכחה להתעורר... אולי היא חולה.. 

והמחשבות עלו וצפו, עד שבערך דקה לפני השיעור דנה נכנסה עם המון בלונים, ואני נמלאתי הקלה, שהתחלפה בדריכות גדולה ומתח, ברגע שהתיישבה מולי.  

כשצלצול סוף היום נשמע, כולם קמו ופעימות הלב שלי האיצו עד לרמה שכבר חששתי שזה עניין מסוכן. הרגשתי בחילת התרגשות, כמו שהרגשתי לפני המשחק הגדול שהיה לנו בשנה שעברה.  זה הרגע, אמרתי לעצמי. בזווית העין ראיתי את יניב ועופר מציצים מבחוץ. 

היו עדיין עוד כמה ילדים בכיתה, וגם חברות שלה, אבל כולם היו במגמה יציאה, 

חכי שניה, דנה. אמרתי, והיא המשיכה ללכת. 

הלכתי מסביב דרך השולחן השני. 

היי, אמרתי, בקול קצת יותר רם. 

היא חייכה אלי, כל החברות שלה הקיפו אותנו. לא תכננתי שזה יקרה. 

ביד רועדת הוצאתי את הקלטת מכיס המכנסיים. לרגע פחדתי שהיא בכלל לא עלי. 

מזל טוב, אמרתי בחיוך מובך, והגשתי לה אותה. היא הסתכלה עלי במבט מופתע ולא מבין. 

מזה? היא חייכה במבוכה. נזכרתי בכל השחזורים שלי, באמת הרגשתי שאני כמעט לא מסוגל לדבר, מזל שהיא לא אמרה מילה עם ש', חשבתי. 

את כבר תראי. אמרתי, בשאריות הכוח שנותר בי. ורגע אחרי זה חשבתי שזה בכלל לא תראי, שזה תשמעי או אולי תקשיבי. אבל היא חייכה אלי ואמרה- תודה, אראה. והמשיכה עם החברות שלה. והרגשתי הקלה גדולה. 

בזווית העין ראיתי את יניב ועופר מחייכים עם אגדול כלפי מעלה. חייכתי אליהם בחזרה, והרגשתי את הדם חוזר לי לאט לאט לפנים. 

כל הדרך הביתה שיחזרתי את הרגעים האלה, והייתי די מרוצה בסך הכל, למרות ה'תראי' הזה שנפלט לי. כשהגעתי הביתה הרגשתי שאני מאד מתוח וחסר סבלנות. חשבתי כבר להתקשר אליה בערב, רק לשאול אם היא כבר שמעה אותו, לוודא שהיא לא שכחה. 

יניב אמר שכדאי לחכות קצת ולתת לה זמן, לפחות עד יום ראשון בבצפר, ובלית ברירה הסכמתי איתו, ועשיתי המון ספורט במהלך כל סוף השבוע,כדי לא לחשוב. 

ביום ראשון, שוב קמתי חצי שעה מוקדם יותר וכם אז, לא היה צורך בכלל להתעורר כי בקושי עצמתי עין. 

התקלחתי ושמתי את הבושם שאני שם לאירועים מיוחדים, אמא קמה במבט מופתע, מרוצה ומחוייך. כל החיים היא ניסתה לחנך אותי לקום מוקדם יותר ולהתקלח לפני בית הספר. או שאולי זה בגלל שהיא מניחה, שכל השינויים האלה בימים האחרנים, הם בגלל הדנה, מהשיר.  

רציתי ללבוש את מה שלבשתי בחמישי, כי הייתי די מרוצה מההופעה, אבל אז נזכרתי שאור, אחותי, אמרתה לי פעם שבנות שמות לב לדברים האלה, אז שמתי חולצה ומכנסיים אחרים. כשהחלפתי את החולצה הבטתי בגופי, ונזכרתי בתמונה שצילמתי, ושנמצאת עכשיו אצל דנה. ושאולי היום,כשהיא קמה בבוקר, היא הביטה בה לרגע, בזמן שהיא הורידה את חולצתה, ואולי אפילו השתהתה לרגע, לבחון את שיפולי גופי, המחשבה הזו גרמה לי להסמיק. 

הסתרקתי, ויצאתי מהבית. 

ושוב הקדמתי באיזה עשרים דקות. והפעם, התחלתי להריץ בראש את הרגע שאראה אותה היום.

להגיד 'היי', כמו בכל יום? אולי 'שלום' עם חיוך, או רק חיוך קל, כזה, שמסביר הכל..

ואולי היא תענה לי 'מה העניינים?' כמו שהיא אומרת כל בוקר, ואם לא, אז אדע שהיא שמעה את הקלטת.

כשדנה נכנסה, הרגשתי שוב איך הלב שלי פועם ומאיים להתפוצץ, ניסיתי להרגע, לתרגל נשימות, אבל הדבר הזה לא עובד כשאתה לחוץ , רק כשאתה רגוע, ואז גם ככה לא צריך להרגע.

הסתכלתי עליה, וברגע שהיא קלטה את המבט שלי היא הרכינה את ראשה במבוכה. היא שמעה את הקלטת,חשבתי לעצמי,והמחשבה הזו הקלה עלי.  

בהפסקה לקחתי את יניב לקצה השני של התיכון ואמרתי לו שאני לא יודע מה לעשות, ולא יודע אם לשאול אותה או לחכות שהיא תגיד לבד, והוא הניח לי יד על הכתף ואמר לי בחיוך 'עודד, תרגע. חכה עד סוף היום, אם היא לא תדבר איתך עד אז, אז זה יהיה זמן מושלם לדבר, כי תוכלו להיות לבד.'

וכמו תמיד, הוא צדק. אז חיכיתי.

וכשסוף כל סוף נשמע צלצול סוף היום וכולם קמו ופעימות הלב שלי האיצו, כבר פחות חששתי שזה מסוכן, מניסיון העבר לפני שלושה ימים,אבל עדיין  הרגשתי בחילת התרגשות.

טוב , זה באמת הרגע, אמרתי לעצמי. יניב חייך אלי כשהוא יצא מהכיתה, והלך.  

רק אני ודנה נשארנו בכיתה. היא התעסקה בתיק שלה וניסתה להכניס את הקלסר המשרדי הענק שהיא סוחבת איתה כל יום,כי היא 'אוהבת שכל המקצועות בקלסר אחד ולא במאה.' 

צריכה עזרה? שאלתי. 

לא, תודה. היא אמרה מבלי להישיר מבט. 

שתקתי. 

לא ידעתי מה לעשות. 

החלטתי לוותר על הרעיון. בקושי יכולתי לנשום, והנחתי שאם היה לה משהו להגיד לי אז היא יכלה כבר לנצל את ההזדמנות עכשיו. 

התחלתי ללכת לכיוון הדלת. 

חכה שניה, היא אמרה,עדיין מסתכלת על הקלסר.  

קפאתי, הסתכלתי עליה, היא הרימה את מבטה אלי וחייכה. 

חייכתי אליה בחזרה. 

רציתי להגיד לך תודה. היא אמרה, והרגשתי איך הפה שלי מתייבש, והדם יורד לי מהראש, וחשבתי על זה שזה קצת מוזר שככל שפעימות הלב עולות, ההרגשה היא דווקא שיש פחות דם בראש.  

הקשבתי בבית לקלטת. 

לא ידעתי שאתה מנגן, וכל זה.. 

כן, חייכתי במבוכה. התחלתי ללמוד השנה. 

גם לא ידעתי שאני מוצאת חן בעיניך כל כך, לא היה לי מושג קלוש.  

מה? איך היא לא ידעה? אולי בסופו של דבר לא היית כזה שקוף, אמרתי לעצמי.  

וזה בהחלט שיר יפה, החמיא לי מאד לשמוע שנכתב עלי שיר כזה.. אבל.. 

היא אמרה ואז שתקה. והרגשתי איך פעימות הלב שלי יורדות לאט לאט, והנשימה שלי נעשית כבדה, והבעת פני צונחת, אל מתחת לכפות הרגליים. 

ושנינו שתקנו, לא יודע כמה זמן. אולי רק כמה שניות ואולי כמה דקות.

והיא הרימה אלי את מבטה, והישירה אלי את שתי עיניה, והיה לה מבט עצוב כזה, מתנצל.  

והצלחתי לשרבב מבין שפתי חיוך קטן כזה, כי רציתי שהיא תחייך גם, למרות שהרגשתי איך דמעות נקוות בעיני. 

נראה לי שאולי עדיף שנשאיר את זה ככה.. 

היא אמרה והרכינה את ראשה, והתעסקה באצבעותיה. ואז הסתכלה אלי וחייכה חצי חיוך כזה, מתנצל. 

והלב שלי נצבט. 

כן, אולי. אמרתי בשקט, נאנחתי, והיא סגרה את רוכסן התיק,ונשארתי לעמוד.

ובדרך אל הדלת היא נעמדה מולי והחזיקה לי את כף היד. 

'אני צריכה ללכת, אמא שלי מחכה בחוץ', אמרה בהתנצלות, והסתכלה אל תוך שתי עיני. 

'זה בסדר, גם אני צריך ללכת, כלומר, לא מחכים לי או משהו, פשוט...' ועצרתי כי שמתי לב שאין לי באמת מה להגיד, 

והיא חייכה אלי, ויצאה. 

עודד רבינוביץ ז"ל היה מאוהב בדנה שנתיים רצוף ולא היה לו אומץ לספר לה. כשהיא חגגה 18, כתב לה שיר שבו סיפר לה את כל הסיפור. בשנת 94', נפל עודד בעת מילוי תפקידו, בתאונת דרכים, שאירעה בצומת ירקון לכיוון מערב. כמה שנים לאחר הלוויתו אחותו של עודד, מסרה את השיר שכתב, "דנה" לגל"צ. במסגרת פרוייקט "עוד מעט נהפוך לשיר" להקת שייגעצ הלחינה את השיר מחדש.

ואתמול,כשניתקלתי בשיר, הוא נכנס אל תוך ליבי, וכתבתי עליו את הסיפור הזה.

שבת שלום,

ירק