שאלת אותי מה הייתי משנה בגוף שלי
ואמרתי לך- שאת הטוסיק ואת הבטן ואת החזה שלי
אבל אחרי שהעברנו נושא רציתי להגיד שגם את הידיים שלי אני לא אוהבת
וגם את כפות הידיים שלי אף פעם לא אהבתי
ואת כפות הרגליים שלי אני אוהבת רק כשאני לא דורכת עליהן
ובכל מקרה הן תמיד רחבות וזה מקשה עלי למצוא נעליים
וגם את הגב שלי אני לא אוהבת וגם את היריכיים
ועם השיער שלי למדתי להסתדר אבל גם עליו אני לא משתגעת
את צבע העור שלי אני לא סובלת, והשפתיים שלי נראות לי גדולות מדי
והאף רחב מדי, הגבות משולשות מדי והעיניים שקועות (מדי)

ורציתי להגיד שאולי,בעצם, עדיף שתשאל בפעם הבאה מה אני כן אוהבת
ואני אומר- את האזניים שלי, את עצמות הבריח, הכתפיים והצוואר.
ובטח היית שואל את עצמך- מה, זה הכל?
כן, זה הכל..
והיית תוהה- איך אפשר לא לאהוב בעצמך כל כך הרבה דברים?
הרי בכל בוקר אני צריכה לקום ולראות את כל זה, וכל זה שלי.
***
אני ואמא התאפרנו אצלי בחדר לקראת החתונה ופתאום רציתי לשאול אותה, שאלה כנה
ככה סתם- למה אין לי חבר? אבל לא שאלתי, כי ידעתי כבר מה היא תגיד.
בטח היא הייתה עונה "תרדי עוד 5-6 קילו ותראי מצויין" או משהו כזה.
אבל ירדתי כבר 11 קילו ועדיין היא אומרת לי "עוד 5-6" קילו.
הייתי מעדיפה שהיא תגיד לי "כולם עיוורים".
תמיד מלחיצה אותי הנצחיות (לכאורה) שבלהתחתן. איך אפשר להיות בטוחה שזה מי שיהיה טוב בשבילי?
שיהיה לי כיף לקום איתו בבוקר, לקבל את כל הפגמים שלו באהבה. ואם יהיו לו יותר משאני יכולה לשאת?
נו, מילא. אני רואה את עצמי בכל בוקר מול המראה
כמה קשה זה כבר יכול להיות?
