ברדיו יש חרא של שירים וברגע של יאוש אני מחליטה להקשיב לשיר כלשהו בשאיפה שהוא ישתפר עם הזמן
והוא לא, אז אחרי דקה שלמה של סבלנות אני מחליטה לנסות שוב לעבור על כל התחנות
ואיך שאני לוחצת על החץ לכיוון גלגלצ אני כבר שומעת אותו, את ירמי קפלן אומר שיש מקום לספק
והנה הדקה ההיא שחיכיתי הייתי שווה בשביל לשמוע את ירמי אומר שיש מקום לדאגות כל רגע
מחשבה אופטימית מעצבנת. הרי אין עניין אמיתי בזה. זו הכל השערה
ובכל זאת, נדמה שההמתנה הזו, הניסיון ההוא להקשיב לשיר שאולי ישתפר
מזכירה קשר יפה שנגמר לא מזמן, ולו בלבד משום הניסיון מצידי להקשיב, ואולי עכשיו אעבור תחנה ופתאום-
ופתאום אני שומעת את המנטרה הזו של ירמי קפלן. התבכיינות במסווה של שאלה
שואל מדוע לא באת, אתה
מדוע לא באת אתה, אלי?
ואני יודעת שנגמר, ואני לא באמת מתגעגעת
רק שיש רגעים כאלה קטנים, שהם שלנו- שהם שלך
ולפעמים הם קופצים לי לראש- כשאני רואה חיוך דומה לשלך
או כשאני מתפשטת מול המראה ונזכרת ביום ההוא שנעמדת מאחורי
והסרת מעלי בגד בגד, שכבה שכבה
ולא פחדתי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
