דליה רביקוביץ' היא אחת המשוררות האהובות עלי. 

תמיד עניינו אותי אנשים שסובלים מדיכאון. 

יש בדיכאון משהו מאד עמוק,וכואב, ועצוב. 

קראתי פעם איפשהו שאוטיזם ודיכאון מהווים שני תסמינים מנוגדים.

בעוד שדיכאון מבטא עודף רגש באופן קיצוני, אוטיזם מהווה היעדר רגש באופן קיצוני. 

**

הנחתי את הראש על הכרית המאולתרת שהכנתי לי. זה היה לילה חם. חם מאד. 

שכבנו שלוש על המחצלת. כעבר זמן-מה,משהבחנתי שאני מתקשה להרדם, קראתי לכלב שלי. 

הוא, מצדו, התיישב בתנוחה הנוחה לו, בצמוד אלי, ונרדם.

מעולם לא ישנו מכורבלים יחד, והנה, למרות זאת, נראה שהמגע טבעי עבורו בדיוק כפי שאמור להיות. 

הוא לא נרתע, לא חשש, לא התנגד. רק התיישב לו על הקרקע, קרוב אלי, והמשיך את שנתו. 

ואז חשבתי לעצמי שמעולם לא שכבתי כך, ליד אדם אחר, והתחבקתי איתו בזמן השינה, למעט ההורים שלי בתקופת הילדות.

מגע, מאז ומעולם, לא היה טבעי עבורי. 

אני תמיד מנסה לברוח מנשיקות ה'להתראות' או חיבוקי ה'שלום'. לא אוהבת שמנשקים אותי ולא אוהבת לנשק. 

מה חסר בי, שיש בו, ביצור הקטן הפרוותי הזה. מה חסר בי כדי לקבל את המגע ולהעניק אותו ללא מעצורים רגשיים שאיני יכולה להצביע על הנקודה הזו בציר הזמן שבו הפכו לחלק ממני, חלק מן הירק המוזרה, שנרתעת ממגע, שפוחדת ממקומות עמוסים באנשים, שמזדהה עד כאב עם שירי דליה רביקוביץ'?