ניצן שחלמה להיות מורה, גרה ביחד עם אורי במושב באזור השפלה. היא בהריון ויש להם כלב פינצ'ר מעצבן שנובח בכל פעם שבאים לבקר. בדרך כלל היא עייפה ומתלוננת על כל החיים. תמיד כשהייתי רואה אותה התקשיתי להבין מה בכלל היא רוצה מעצמה. מצד אחד אוהבת לטייל בטבע,שירי ארץ ישראל, שקט של מושב ורהיטים ביתיים. מצד שני חיה בשכונת "עלק מושב" בתוך עיירה מתפתחת, חולת ניקיון ועייפות, שאין לה כוח לעשות כלום חוץ מלעבוד ולהתלונן ובעיקר לחשוב על העתיד. ובעלה- שהוא עירוני שחלם את החלום הקיבוצי ומת להגשים אותו. העצב בעיניים של שניהם הוא משהו שקשה לפספס. זה היה הסיוט הנוראי שלי מאז שהם התחתנו. להיות עם עצב כזה בעיניים.

רוית שחלמה את החלום האורבאני, גרה בדירה שכורה בתל אביב, בקושי מכסה את השכר דירה. אוכלת כל יום פירה ונקנקיות ונוסעת לכל מקום עם הקורקינט החשמלי הפלצני הזה שלה. מאנשים כאלה אי אפשר לבקש טרמפ, בטח שלא לבוא לצהריים לבית שלהם, או לשבת איתם באיזה בית קפה פלצני יותר מהקורקינט מתחת לבית. קנס של 50 שקל על איזו כוס עם קרקר. מסוג האנשים שמנתקים איתם קשר כי אי אפשר לעשות איתם כלום חוץ מלשבת בבית ולשתות מים מהברז, ולדבר על החיים ועל כמה שהם נהדרים בבועה התל אביבית המנוקרת.

עידו, שתמיד רצה לנהל חוות סוסים. עוד מגיל קטן הוא היה מתפלח מבצפר ורץ לחווה הזאת. היום הוא מדריך רכיבה בגבעת שמואל. גר ביישוב סמוך עם לנה, אישתו. עולה חדשה-ישנה מברית המועצות שגילתה במקרה את מקור המפלט הסודי הקסום שלו , ומאז שניהם מתחזקים את המקום וחיים באושר. בנוגע לילדים- הבעיה קצת מורכבת. טיפולי פוריות וכל החרא הזה.

ויעל, שיעל היא סיפור בפני עצמו. בהתחלה היינו כולנו בטוחים שהיא לסבית או לכל הפחות בי. ילדה שגדלה יפה בעיירת פיתוח עם הורים נוסח "ניצן ואורי", ואיכשהו ניצלה מכל ההשפעה הבלתי נמנעת. מאז סובלת מתסביכי אישיות. כל יום קמה על הצד השני של המיטה. מרוב שהיא אוהבת את החופש שלה כבר חשבתי שהיא לא תתחתן. בסוף הכירה את אבינתן. איזה "שלוך" מההתנחלויות. בחור חסון, מלא כזה עם עור שזוף. וואלה אני מסיר בפניו את הכובע, איך בכלל הצליח להתקרב למרחב האישי העצום שלה. אחרי שלוש שנים התחתנו באיזה חור עם קהל מצומצם ורב חאפר. אני לא הייתי שם כי בדיוק טסתי עם ערן, החבר הקודם, לאיטליה, בדיל של סופשבוע חצי פנסיון שהוא קיבל מתנה מהעבודה. יעל אספה כמה חבר'ה משלה ומשל אבינתן וביחד הם הקימו יישוב בנגב. אם תגיע לשם- חושך בעיניים. רק חול וכולירא ואנשים חצי ערומים מסתובבים וממציאים דרכים להביא מים וציוד מינימאלי למחיה. חלמו את החלום החלוצי. הם בטוחים שיום אחד המקום הזה יפרח ויצליח בדיוק כמו שדה בוקר או רוחמה. ואני שואלת את עצמי - למה בכלל לסבך? יש הרי כל כך הרבה מקומות נחמדים לגור בהם. באר יעקב, חולון,מודיעין, ראש פינה.. אבל לך תסביר להם.  

ויש אותי. שתקועה בין כולם. רוצה קצת מהכל ובעיקר לא רוצה.

וכל אחד מהם הגיע למקומות שהוא הגיע חצי בגלל הדבקות וחצי בגלל המזל.

איך מגשימים או עושים משהו עם עצמך, תמיד שאלתי את עצמי. מצד אחד אומרים לא להרפות כי זה 'מזמן' ומקרב אליך את מה שאתה רוצה ,מצד שני אומרים שרק כשאתה מרפה משהו מתגשם. אנשים מה'שכונה' יקראו לה 'מזל', אחרים קוראים לה 'הזדמנות' . בסופו של דבר כולם מחכים לדבר הזה ,ולכל אחד האמונה שלו, שהמציא או ששמע. שיטות שאמורות לגרום לו לבוא אלייך.

עכשיו לך תחפש את המזל,את ההזדמנות, את זה, 

תחכה לה מחוץ ללו"ז ותעשה כל מיני דברים שאמורים לזמן אותו. או שתתקע בדירה עם אדם זר ומבט עצוב בעיניים וחלומות במגרה.