ערב

השעה שמונה בערב ובחוץ זה נראה כמו שתיים בלילה. וקר כמו בסיביר אבל בבית חם ונעים. 

אדי המקלחת המהבילים מפתחה, זכר לשעה האחרונה שהעברתי בה, מערבים ריח אורנים עם עוד ריח, אולי ריח של חורף. 

צריך לאהוב את עצמך כדי לפנק את עצמך, חשבתי לעצמי בעודי עושה עקבות מים מתנצלות בדרך אל פתח החדר. אמא הייתה כועסת אם היא הייתה רואה את זה. 

אני מעביר ניגוב עם חתיכה מהמגבת על השיער שלי ומסתכל במראה. הוא נראה כאילו הרגע עיצבתי אותו שעה ארוכה עם ג'ל או משהו כזה. 

האור העמום בחדר שמגיע ממנורת הלילה בצד משווה לפנים שלי מראה בוגר יותר, אני אפילו חושב שאני נראה קצת יפה ככה. השיערות המכסיפות המשתרכות מקו הפאה לכיוון העורף, שהחלו לבצבץ לפני שנה או שנתיים כאורחות-לא-קרואות, משלימות את הלוק של הגבר שמבין עניין. 

אני מנסה מול המראה לשחזר את המבט שנתתי לערבה כשנפרדנו. זה היה מן חיוך-עיניים כזה. חיוך שמשתקף בעיניים אבל לא ממש מתבטא בפה. ניסיתי להוסיף את החיוך גם בפה ונראיתי קצת מתלהב אז הורדתי אותו. קיפלתי את היד ועשיתי שריר למראה. הסתובבתי עם הגב למראה ועשיתי עם שתי הידיים, המגבת נפלה. 

נשארתי עירום מול המראה מסתכל על קימורי גבי, אותו גב שאני תמיד מבטיח לעצמי שיום אחד אני אטפח, ומתרשם. 

בראש מתנגן לי השיר 'גווני התקווה' של דיאגו טורז, השיר של סוף השיעור. במקרה יצא שרקדתי עם ערבה ועשיתי לה הפלה , והיא צחקה כי זה לא ממש הצליח לי, ובצעד של טוב לב או רחמים אנושיים הציעה שנתאמן על זה קצת וככה יצא שרקדנו עוד שני שירים וכשהלכתי להתקרר מול המאוורר היא הצטרפה ועל הדרך שאלה אותי אם יש לי איך לחזור הבייתה ואמרתי שלא למרות שאני תמיד מגיע וחוזר עם נדב, והיא אמרה שאני יכול לחזור איתה, וכל הדרך דיברנו על שטויות ועל כמה שהחיים אחרי השחרור הם כל כך לא מה שאתה חושב ושאתה מרגיש שהזדקנת בעשר שנים במקום להרגיש צעיר כמו שחשבת שתרגיש, ובסוף, כשהיא הורידה אותי היא גם אמרה שהיה לה ממש כיף היום ושהיא מחכה כבר לשיעור הבא, ויצאתי מהאוטו שלה עם חיוך מאוזן לאוזן, שהמשיך לבוא לי בהבזקים לפני השינה, ובבוקר כשקמתי, וגם עכשיו למשל. 

אדם שפוי לא היה מתרגש מכל זה, אני חושב וממשיך לחייך לעצמי למראה. ובלי לשים לב, הבחור הזה שנשא חן בעיני ערבה, נושא חן גם בעיני.