השלב הכי קשה של הניתוק, הוא החזרה למציאות.

עד עכשיו, בחודש האחרון בערך, הייתי במין בועה משלי, בועה מנותקת ועם זאת מחוברת... ידעתי בצלילות עוד כמה זמן נגמרים הייסורים האלה (הלימודים) ומה אני יעשה בחופש הגדול... את כל זה ידעתי והבנתי, וזה עשה לי כל כך טוב. אבל הבועה הנחמדה שלי כללה רק את מה שהיה נחמד...

וכמו כל בועה, גם הבועה שלי התנפצה. זה היה ביום שבת האחרון, חיפשתי משהו, וכרגיל, כשמחפשים משהו אחד- מוצאים משהו אחר. ומצאתי תיקייה ששמרתי בה ברכות מהבת מצווה שלי (כן, אני שומרת אותם). דפדפתי בברכות ואז מצאתי את הברכה שהכי אהבתי, הברכה משלוש חברות ממש טובות. קראתי. חייכתי- על אף שהבכי טיפס בגרון ואיים להתפרץ. ואז קראתי את השורה האחרונה 'מקוות שתמיד נשאר חברות'.... וזה היכה בי בעוצמה. וזה הרגע שבו התנפצה לי הבועה, הרגע שהבנתי מה יהיה אחרי התקופה המאושרת של החופש הגדול. הבנתי שאני עוברת לבית ספר חדש (כן אני יודעת הכל לטובה בלה בלה בלה...). הבנתי שאני כנראה אכיר רק שלושה ילדים בכיתה החדשה... ששניים מהם אני לא באמת סובלת. הבנתי שעל אף ההבטחות אני לא אוכל לשמור על קשר טוב עם החברות שלי. הנתי. וזה היה קשה.

השלב הכי קשה בניתוק, הוא החזרה למציאות... ואולי בעצם לא...