יותר מידיי רשע יש בעולם. יותר מידיי רצון להזיק בלי כל תועלת או תכלית.

ולא רק רשע נוראי של אנשים חולי נפש שהולכים ורוצחים בלי שום סיבה, רשע אחר, קטן יותר- כביכול, אפילו ידידותי.

אני מדברת על הרשע הזה שיש אצל כולנו, גם בי.

הצורך להעליב או לפגוע באנשים שלא הכי חשובים לנו, בלי לחשוב למה זה יגרום.

הרצון הזה להגיד איזו עקיצה שנונה, גם אם מישהו יעלב- זה באמת משנה?

ואפילו הצחוק הזה, הגיחוך הקל כשעולה על פנינו כשמישהו אחר נפגע.

עד שזה מגיע אלינו- ופתאום זה לא בסדר? פתאום זה מעליב ופוגע?

זה הרשע הזה שלא יודע גבולות, מעטים עוצרים לרגע ואומרים "עד פה, אולי קצת נסחפנו".

רק מילה קטנה, רק איזה משפט.

אבל זה לא רק. זה אף פעם לא רק.

ואני לא באה להעביר ביקורת, כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו בשני הצדדים. חלק מזדהים יותר עם הצד הפגוע וחלק יזדהו יותר עם הצד הפוגע. אני אישית מוצאת את עצמי בשניהם. אז נכון, סביר להניח שאני לא ממש יכולה לשנות את המצב אבל מספיק שבפעם הבאה שאני מתכוונת להגיד משהו- אני אחשוב על זה. ובפעם שאחר כך אני כבר אחשוב על משהו אחר להגיד, פחות פוגע. ואולי, בפעם שאחריה אני כבר אמנע מלהגיד את מה שרציתי.

אני לא מאלה שחושבים שהם יכולים לשנות את העולם. להפך, בקטע הזה אני מהפסימיים. אבל אני עדיין חושבת שבמקרה הזה אפשר לעשות משהו. גם אם זה רק בקרב האנשים שקרובים לכם. אפילו אם זה רק אתם, לדעתי זה שווה את המאמץ. מה תפסידו אם לא תגידו איזה מילה עוקצנית? לא תפסידו, אבל תחסכו מעוד מישהו עלבון. אולי אפילו תרוויחו עוד חבר.

שווה את המאמץ?